כמה אני אובדני כרגע? מספיק כדי לקבל בזרועות פתוחות את האפשרות שמותי יגיע הלילה בשנתי, או כעת, ויפריד אותי מסבלי, אך לא מספיק כדי שאשתה באופן יזום תרכובת רעילה שתשים לסבלי סוף. האמת היא שאני מפנטז על כך לא מעט – על האפשרות להכניס קשית אל פי, כמו שאני מכניס את הקשית של הקפה של הבוקר, וללגום שלוק אחר שלוק, כמו את הקפה של הבוקר, אלא שלא כמו הקפה של הבוקר שמעיר אותי – המשקה שעליו אני מפטז ירדים אותי.

הסיוטים הארורים לא נותנים לי מנוח. אני אפילו לא זוכר מה חלמתי שהשבית אותי כך. אני מרגיש תלוש, מתקשה לנשום ולא עוזר שאני לא מצליח לבכות. טעמו הרעיל של היום מעורר בי בחילה, אבל גם להקיא אינני מסוגל!

בחמישים הדקות לפני סיום היומית שלי "במשרד" אני מייחל שתקפוץ הודעה מאישה, שבדרך לא דרך נחשפה לעבודותיי וכתיבתי ושסתם תרצה להכיר. אירוע מקרי שכזה יציל את שארית היום שלי, הגם שדינה של ההכרות נכתבה מראש. איזו בדידות נוראית. כמה עוד נגזר עלי לחיות תחת הבדידות הזו?

נתתי לארז את התסריט שלי "הזר שבמראה" שיעשה בו מה שהוא מבין, כבר לא אכפת לי. מתסכל אותי שלקטורים מביטים על תסריט כעל מבחן הסמכה – מרכיב אחד לא עובד, לשיטתם, והתסריט לא יעבור. כשאני הייתי לקטור, לצד שליטה במלאכת כתיבת הסיפור – חיפשתי את הסיפור! פחות עניינו אותי החולשות שלו. אז מי צריך את זה?

בימים האחרונים אני קורא את יומניה של רות מאייר, ובהיותה ילדה היא העלתה סברה שאנשים כותבים יומן, בתקווה שלאחר מותם יהפוך ליצירת מופת. אני לא יודע לגבי יצירת מופת, אני כן יודע שכמוה אני כותב כדי להשאיר משהו אחרי. אינני מקבל את הרעיון ששמי ייחקק על אבן ויוזכר רק פעם בשנה.

כמדי שני מצב רוחי ירוד. אינני יודע להסביר את התופעה: אולי זו התפוגגות האדרנלין של ימי ראשון, שנובעת משעות שינה מעטות בשבת בלילה. ימי ראשון אהובים וטובים עליי. בזמן קצר אני משלים ביצירתיות משימות שאני לא מצליח בימי שני המדכדכים. בימים אלה אני מתחבב מחדש על הרעיון שחיי יסתיימו בו ברגע זה, על אף הציפייה נרגשת לקראת משחקה של קבוצתי מכבי ת"א בכדורסל. לצד זאת, לא הייתי נוטל חיי לו יכולתי לעשות זאת בלחיצת עכבר מחשב. אינני רואה בכך חולשה או פחדנות, להיפך: צריך כח ואומץ להכיר בכך שהחיים הם מתנה. לא יודע לומר ביהירות כל חיים, על כן אומר בזהירות  שהחיים, כרעיון, הם מתנה והנאחזים בהם ניחנו בכוח. בשום פנים ואופן צורה ודרך אין בתפיסתי לשפוט או למתוח ביקורת על אלו שבחרו ליטול חייהם בידם. אני סבור שזה דורש כתיבה נפרדת ומעמיקה על כך.

חלק מדכדוכי היום נובע מסיוטי הלילה שלי. אחד מהם היה על בת זוגי לשעבר. הרבה ממנו אינני זוכר לבד זה שהכרתי אותה מחדש. אני הייתי המושחת מוסרית שאני היום, והיא הייתה כביום שהכרתי אותה לפני עשור כמעט: טובת לב המהווה כח מאזן לציניות של העולם. במשך הזמן שישבה מולי בכי תכוף פרץ ממני שלא קיימתי הבטחתי אליה להקים עבורה אתר אינטרנט אף ששילמה לי. זה לא קרה במציאות, אך ברור לי שהסיבה לבכי בחלום הוא מכשיר עלילתי, מטאפורה, לרגשות האשם שאוכלים אותי שלא ידעתי לשמור עליה.
עד היום אני בקשר נהדר איתה, היא הנפש התאומה שלי.

אספר לאחור:
אתמול בשעות הבוקר, במונחים שלי בוקר, קראתי שקצבת הנכות שלי צפויה להתעדכן משמעותית. זה ייתן לי אוויר לנשימה בדרך לשחרור הדרגתי מההלוואות שלקחתי. העייפות החלה לבלוט בשעות אחר הצהריים, אך איתה גם היצירתיות ותחושה רומנטית כללית. כתבתי מכתב

את שישי שבת, ה-26 שעות ללא המטפל שלי, עברתי הפעם בקלות יחסית. מצאתי דרך שבה אמי תתנהל אטי עם מינימום קושי פיזי, ולי לא יצוף החשק למות. את הזמן העברתי בבינג' טהרן. פרסית היא שפה יפהפייה ואני מקווה למצוא את הזמן ללמוד אותה. ולמה משעשע אותי הדבר? כי הסדרה טהרן משודרת בתאגיד הציבור שהדיקטטורים מירושלים מתכננים לסגור אך המעגל איכשהו ייסגר כי טהרן זה אוטוטו כאן.

 

עוד לפני סופו אני יכול לומר – זה היה יום טוב! אך לפני כשעה ירדתי מכיסא הגלגלים. הישיבה היתה טובה, כלומר במונחים של השינוי שחל בגופי, ההחמרה, שבמדה רבה היתה לי תרומה נפשעת לכך. היום ישבתי 20 דקות. האמת היא שיכולתי לשבת יותר, אבל רציתי לשתות קפה, והיום אין לי את האומץ לבדוק אם אני מסוגל לשתות במצב ישיבה; איך נפלו גיבורים! בנעוריי הייתי קורע עוף בשיניי, אוכל, שותה עם חיוך של איש מושחת על פניי. אני מודה על התקופה הזאת. כעת לפני תקופה חדשה ואתגר מעניין – לנסות לא להיחנק במצב ישיבה!
עוד היום: עבדתי בהנאה רבה על פרויקט התלת מימד, שאותו השמדתי והתחלתי מחדש במין לולאה של חוסר רצינות שאפיינה אותי שנים רבות, למעט עיסוקי כלקטור ותסריטאי! בתחומים אלה, ואני מצטט את חברתי אביטל – הייתי לקטור מצטיין! כעת פרויקט התלת מימד הוא בנפשי והפעם אסיים אותו! הבעיה היחידה היא שזהו תחום הדורש משאבים רבים כמו זמן וחשיבה, שזה בהכרח בא על חשבון הכתיבה. אך עליי לגלות בגרות ולדעת לנהל את הזמן. כן, טוב לשמוע, שיהיה לי בהצלחה עם זה.
לקחתי הפסקה עם הכתיבה לדידי. התעייפתי לכתוב כמעט לרוח רפאים. אם כי עליי להיות הוגן – איתה ועם עצמי – מראש ידעתי שהיא לא בעניין, וגם אין כל כך איך להשיב לצורת כתיבתי הרגנית, חולמנית ועמוקה מדי.
סביר להניח שאכתוב לה מעת לעת – זה עושה לי טוב במובן של שחרור לחצים, אפשר שיותר מהכתיבה ביומן, שכן כשקוראים אותנו המילים היוצאות מאתנו יודעות כי יש להן כתובת והן לא תלכנה לאיבוד במרחב ובזמן.
הבוקר התעוררתי לחלום רומנטי, לא זוכר מה לא מי, רק יודע שהיה  זה לילה של חלומות נורמליים של נפש נורמלית.