כתיבה היא פעולה אינטימית, כמו עשיית אהבה, אוננות או עיסוק באומנות, כך לדעתי ולתחושתי. משגיליתי את הצורך הקיומי שלי בכתיבה, וזה לא התחיל מילדות לצערי ולא משנות נעוריי, אני תר אחד דרכים שהכתיבה תעניק לי תחושה של אינטימיות כמו כתיבת על פתקים, כתיבה שאינני יכול בה.

מצאתי דרך לכתוב בצורה אינטימית כמו על פתק, כמו ואני אוחז ביומן ועט (ילדותי מדי?) דרך זו אינה בהכרח מהירה מדי, כמו שמדויקת יותר ומעניקה חשק לכתוב ועוד לכתוב ורק לכתוב. היום, בנוסף לרשומה זו, כתבתי מכתב נוסף לד'. מה אני מרגיש אליה, האמנם התאהבות?

יום מחורבן. שככה יהיה לי טוב, מחורבן מתחילתו, שבו אחרי חודשים ארוכים נפלתי לדפוס הרסני, ועד לדקה זו. פיזית אני קרוע מכאבים כמו שזמן רב לא חוויתי כאלו כאבים, ונפשית? רק בדקות האחרונות יש שיפור, מעין התייצבות במצב הרוח, וזה בהכרח מתקשר לשאלה הפתוחה שאיתה סיימתי את הרשומה הקודמת. ראשית, אענה עליה: אכן מדובר בהתאהבות שמקורה יותר במשיכה, כי ברור לי שגם אם היה היתכנות לממש את ההכרות, הרי שזה לא היה צולח – היא נוקשה מדי. אני תוהה, ופה אני אתחבר לשאלתה/תהייתה של ד' האם היא לא יותר מיציר פנטזיה שלי, והתשובה היא כן, אבל במובן הבא: בדמיוני יצרתי/השלמתי את אופיה שיהיה נשי ועדין, לא במובן השברירי, אלא הווייב…ה…לא יודע אפילו להסביר את זה. יש פער עצום בין דידי שמשוחחת אתי בטלפון לבין זו שנפגשה אתי פעם אחת ויחידה, שבה, בזו התאהבתי, כי זו הרבה יותר רכה. אני משוכנע שהייתי מגלה דידי יותר דומיננטית ואותי זה מפחיד. אך הסיבה שקיבלתי החלטה להפסיק את מכתביי אליה היא שהמרדף אחר הכרות שאין לה שום היתכנות או סיכוי למימוש – גוזל את משאביי. אני חייב להפנות אותם לכתיבה, ואולם הגיעה העת שאגלה בגילי בגרות ואדע לשים במקום הנכון – מחשבתית ועיסוקית – הכרות עם נשים. לא להיות טוטאלי. תתבגר כבר!

היום שאני מחכה לו מכל. יום שהוא רק שלי. יום שלא חוזר. אז כמובן שדפקתי אותו! אני כמובן מתכוון ליום ההולדת. זהו יום שאני עושה עם עצמי חסד וליום אחד חי עם עצמי בשלום. גם בבוקר, בעודי לוגם את הקפה של הבוקר בירכתי את עצמי. 44 שנים כנגד כל הציפיות, ולעתים הרצונות. אני הוא האויב הגדול של עצמי והחבר הטוב ביותר – הבוקר, כמדי בוקר של יום הולדת, אני החבר.
אבל אז, עקב ויכוח קטן ואדיוטי עם מאהש, האויב שבי ייצא: עד ארבע אחר הצהריים הייתי, הוא, עסוק בלהתבוסס בבדידות שלי, מי זכר, מי שכח. עד כמה אני נקודה שולית. כשהגעתי לחלקו השני של היום, בשש בערב, גיליתי הודעות איחולים וטלפונים, אחד מהם היה מדידי. לאחר מכן שוחחנו וקבענו להיפגש .מאהש אמר לי "רואה? חכה!". זוגתי לשעבר ביקרה אותי והביאה לי מתנה יפה ומכל הלב. אחר כך ראינו טלוויזיה וראיתי אותה מחסלת מגש פיצה, זה מהרגעים היפים שלנו. היא הדבר היפה והטהור שהחיים יכלו להעניק לי. כשהיא הלכה חשתי איך הלב שלי מתרוקן מכל תוכן.
רתחתי על עצמי שדפקתי חצי יום שאני כה אוהב ומצפה לו עם חרדות וכעס על כלום ושום דבר.
לקראת סיומו של היום, ב-12 בלילה כבר, צפיתי בסרט  'הפסנתרן'. חשתי נחת, כמו וניתנה לי הזדמנות נוספת לאחר שלפני יומיים, כשהסרט שודר, בחרתי בסרט אחר לפני ששחררתי את מאהש לישון, וממש רתחתי על עצמי על בחירתי הלא נכונה. את שידורו הנוסף של הסרט תרגמתי להזדמנות נוספת, אחרונה, להיות וליהנות עם עצמי ביום ההולדת. מזל טוב, איש יקר, תשתדל ביום ההולדת הבא לא לצאת טאמבל, טוב?