דידי הייתה אמורה להגיע לביקור בשעה ארבע אחר הצהריים, ביקור שלא התממש בשל מזג אוויר סוער. באמת היה סוער, אך אני לא יכול שלא לתהות האם היא המתינה עד לשעה שהיא הייתה אמורה להיות אצלי מתוך תקווה שאני הוא שיתקשר להציע לה לדחות את המפגש.

היא הציעה להיפגש למחרת בבוקר. זה כבר לא אפשרי מבחינתי: 10 שנים לאחור גופי היה יכול לעמוד במעמסה של התעוררות מוקדמת, רחצה, לשבת על כיסא הגלגלים – ועוד בחורף. לא רק שהיום זוהי מטלה שיכולה לסכן אותי, ממש כפי שזה משתמע, נפשית יש בכך להוציא אותי מאיזון.. על אף אכזבתי, כי רציתי לראותה, חשתי הקלה. שישי-שבת לימים הם המשענת הנפשית שלי, הבועה שלי שנוצרה בשנים של כאב ובדידות. בשנים הללו לוחות זמנים הפכו לעוגנים שלי – תזוזה קלה ודעתי משתבשת עליי; איך ביטלתי רוטינה שלא תחזור? (למרות שתחזור) איך יכולתי להרשות לעצמי להשחית שעה שלא עבור עשייה? ימי שישי הם הצ'ופר שלי על שבוע קשה שעובר עליי –  פיזית ונפשית.  באותו רגע קיבלתי את ההחלטה שיותר לא אעמיד את הבועה בסכנה.

איזה מספר יפה. אני חש בנוח יותר עם בואה של השנה האזרחית מזו של היהודים, כי זו של היהודים מחייבת חשבון נפש, הכאה על חטא ועשרה ימים של אמירת סליחה מהשפה אל החוץ רק כדי למלא את אשראי השנאה. למה אי אפשר אפשר לקבל את השנה החדשה בלי להרגיש חרא. מה גם שהשנה האזרחית החדשה מגיעה לאחר החג האהוב עלי, חג החנוכה, שמגיע לאחר יום הולדתי; שלושה אירועים שיש סיבה טובה לשמוח בהם.
אעצור כאן. יש לי במה לעדכן, אך אני חייב לנצל את מעט הזמן שנותר לי לעשייה מועילה יותר, והייתי חייב לכתוב משהו.