חזרתי לפתוח שבוע של פעילות. המטפל שלי חזר אך לפני שעה, התארגן, הכין אותי פלוס הקשקושים הרגילים שלנו, והנה אני פותח שבוע חדש של עשייה.
אני מוכרח לומר שאני מופתע מהקלות היחסית שה-26 שעות של החופשה השבועית של המטפל שלי עברה, באופן יחסי כמובן. אם תביטו רשומה אחורה, שבה  תיארתי כי לא  מיציתי דיו את השבוע שבסופו אהיה 26 שעות בחדרי, והחשש שלי היה שהתחושה הזאת תכביד עלי כל שהותי שם, ולא היא.

למעט כאבים פיזיים מחוסר שינוי תנוחה, לא חוויתי מצוקה נפשית, כלומר חרדות או אי שקט, שהרי עם הכאבים הפיזיים אני יכול להתמודד ולטאטא אותם כאבק, ואילו תחושה של חרדות כואבת היא בגוף לאין שיעור, ולמעט התקפה של רגשות אשם בשל מה שאני תופס התנהלות קלוקלת, ולעתים אני חש שיש לכך ביסוס ולעתים לא, שזה רק בראשי, כלפי במאי מוכר וטוב לב שסבל את הנוירוטיות והאי שקט שלי, ידעתי רק שלווה: הזמן התחלק לו בין בינג'ים לבריחה לדמיונות, כשאת ערב שישי סגרה לי נטע-לי שם-טוב שהחזירה לי את ההנאה ממהדורת שישי.

את הלילה ליוו אותי חלומות לא קלים, שסביר להניח קשורים לנחמצות בחיי והתנהלות בעייתית, אך לא נתתי להם מקום ביום המחרת.

ביום המחרת צפיתי בעוד פרק נהדר של 'טיטו ורוחו', ולא יכולתי שלא לנזוף בעצמי מדוע אינני כותב סדרה כה נפלאה העוסקת  בנפש. משם המשכתי לבינג' של הסדרה הדוקומנטרית של נועה אהרוני 'סימני שאלה'  המלווה שלוש דמויות שיצאו מהעולם החרדי. העולם הזה תמיד סקרן אותי במובן של להיות חלק ממנו, ולא יכולתי שלא להיזכר בפלירט שהיה לי עם אישה חרדית. אבל לא, טוב לי היכן שאני.

את השעתיים שלפני בואו של המטפל שלי העברתי בשיחה עם אמי, שהרבה זה לא קורה, הן בשל בחירתי להתבודד והן משום יחסינו המורכבים, אך הייתה זו שיחה נעימה וחיובית.

בשובי לסלון, המקום שבו, אני מעולל מעללי, אני רגוע ושליו ומתחנן תוכניותיי לשבוע הקרוב.

שבוע טוב.

איזה מזל על חלקיו ושלביו השונים של היום, שאלמלא הייתי עובר בין ותוך כדי שלבים אלו הייתי שוב נוחל תבוסה, כבר לא מפלה, תבוסה.

ראשיתו של היום המשכו של סגירתו של היום שקדם לו: בכאב על הבדידות שיודעת להרים ראש בהזדמנות הראשונה: יכולה להיות זאת עייפות, הליכתו של המטפל לחופשה קצרה ואני הולך לחדרי מוקדם מהצפוי, ואני נותר עם המחשבות, הכאב והשנאה.
כך היום התחיל. לא ידעתי למצוא את הכוחות לנער עצמי רגע לפני שקראתי לטפל שלי שיארגן אותי לעוד יום עבודה.
השעות נקפו ולא הצלחתי לצאת מקפאוני. האם היה זה תוצאה של שינה רעה? האם הדבר קשור ללימבו שסביבו אני מתפתל בגלל סיפור שאני כותב? אולי העובדה שאפריל מתקרב ומטפל מחליף לא נמצא באופק?
מילא לאה ועייף, מילא שלא עבדתי, אך כמעט ששוב נתתי לאימפולסיביות להשתלט על תא הטייס: כבר כתבתי מכתב אל קולגה מקסימה ומוכשרת, שמוכנה לסבול את הנוירוטיות שלי, שתחת אפיזודת הדיכאון וחרדה שמא בעוד שנה אולי לא יהיה לה הקשב אלי, וכמעט ושלחתי לה הודעה שעדיף כי דרכנו תיפרד. אין ולו חצי היגיון בדבריי, אין היגיון בשיגעון הרגעי הזה.

המכתב נכתב אך לא נשלח. שמרתי אותו בצד ולא שלחתי. שלא כהרגלי לא שלחתי: האימפוליסיביות לא ניצחה הפעם, ולעזאזל השעה שהשחטתי על כתיבת ההודעה המביכה! יותר מזה שהאימפולסיביות לא ניצחה, הצד ההגיוני שעוד נותר בי התפוצץ עליי ונזף בי על היותי דואג מחציית גשר שאני עודני רחוק ממנו.

רגע לפני שהלכתי אל השנ"צ המטפל שלי הודיע לי כי המועמד להחליפו לא עונה, וכנראה ירד מהפרק. לא נתתי לזה יותר מדי מקום, כי באמת יש זמן, אבל בעיקר כי לא רציתי לקלקל את התחושה הטובה על כך שלא נתתי לאימפולסיביות להרוס לי, שוב.
בשובי לחלקו השלישי בסדר יומי הקבוע, אמנם עייף מהלילה הקודם, ניגשתי יש לעבודה על האתר ובקטנה חזרתי לעסוק בתלת-ממד שמעט הזנחתי.

ואת חלקו זה של היום אני מסיים עם כתיבת שורות סיכום של רשומה זו, כשחדשות 13 ברקע ומיד אתפנה "להצטרף" אליהם.

אלו הם ימים מורכבים שלא ידעתי כמותן יותר מעשר שנים: המירוץ למציאת מחליף למטפל, שעתיד לצאת לחופשה בת חודש ימים בארצו, חופשה שתוכננה להיות לפני הקורונה, אבל אז זו הגיעה ושיבשה לו (כמו לכולם) את התוכניות.
עד כמה שצר לי שהשתבשו תוכניותיו, לא יכולתי לחשוב כי זו רק שאלה של זמן עד ששוב יבשר לי שהוא טס. המנחם לדעת כי לא שרפתי את הזמן ובשנים הללו הספקתי המון, בעיקר בתחום הכתיבה.

לי ולמלאך שלי יש את הקטע הזה שהוא רומז לי על חופשה או יום חופש, ומדליק אותי עם השאלות – “מה?! מתי?! וכמה זמן?!…ולאחר שאני מתעשת אני "עולה להתקפה" ומתחיל להפעיל עליו מכבש לחצים, הצעות מפתות, וכשראשו על סף פיצוץ – הוא נכנע ומרגיע אותי שהוא סתם השתעשע בי, כי הוא מבין אותי, כי הוא יודע שלמצוא עבורי מטפל – מחליף או קבוע – זה סיוט לכל מטופל סיעודי, לא כל שכן לסיעודי ברמת ה-100 אחוז.

ידעתי שמזלי לא ישחק לי הפעם, ושהשנה הוא ייצא לחופשה. הודעתו החזירה אותי אל שתי הפעמים הראשונות שיצא לחופשה לפני 10 שנים: לצד העובדה שאין מספיק מטפלים פנויים, ועבור החלפה דרישת השכר גבוהה יותר, רובם נרתעו ממה שעיניהם ראו. כשסוף סוף נמצא מחליף פוטנציאלי היה עליי לעבור בדרך ההשפלה כשהוא בחנו אותי מראש ועד כף רגל, ואני מקשיב למטפל שלי ולמחליף הפוטנציאלי מדברים בשפתם, מחד יודע שאני יכול לסמוך על המטפל שלי שיעשה עבורי את "הלובי" הכי טוב שיש, ומאדך אני מביט במחליף הפוטנציאלי – גם כן מכף רגל ועד ראש – ויודע שעוד רגע ייקח את גופו הרגיל ועצמאי וימשיך בחייו; לעזאזל, כמה קינאתי בו! כל זה רק כדי לגלות כמה ימים לאחר מכן שהמטפל המחליף בחר שלא לקחת את העבודה. את הזמן שעבר עד שמזלי שיחק לי, ומצאתי מחליף בדקה ה-90, העברתי בדמיונות כי "היא", אישה ללא זהות ספציפית, תהא אשר תהא, לבין הדחקת המצב.

10 מאוחר יותר הנה אני באותו מצב, אולי אף מורכב יותר מהבחינה שהיום יש עוד פחות מטפלים מחליפים פוטנציאליים, ומורכבות הטיפול בי עמוקה יותר. אולם היום אני נמצא במקום אחר לגמרי, וחזקה עליי, חובה עליי, להקפיד להזכיר לעצמי, כי אני איש עובד, עסוק ביצירה ולכל יום חדש שאליו אני נכנס יש כתובת ברורה ומטרה, ובכך יש לנסוך בי אופטימיות כי את חופשת המטפל שלי, המלאך שלי, אצלח גם הפעם והפעם – מעמדת כוח.