אתמול זה הכה בי והחל לחלחל: המטפל שלי טס לחופשה בעוד 10 ימים, ל-30 יום. ככל שהבנה זו חלחלה עלו גם הפחדים המוכרים: האם המטפל המחליף ייעלם לאחר שיבוא לראות אותי (עדיין הוא לא הגיע) ואם לא יברח, האם יצליח ללמוד את צרכיי כדי שאוכל להפיק את המיטב מהיום, וחשוב מכך לעבוד? אני כבר מכין את עצמי – ואת גופי – שלא אשב בכיסא הגלגלים שלי לפחות חודש ימים, שכן גופי כבר לא כלעומת שהיה לפני 10 שנים, אז הייתה חופשתו האחרונה של המטפל, המלאך, שלי.

בדרך כלל מטפלים חדשים וקבועים לומדים את רזי העבודה תוך ימים ספורים, ומשם הם מפתחים שיטות עבודה משלהם. עם המטפל הנוכחי שלי משפט ההכוונה Its my way or the high way החזיק מעט מאוד זמן, כי מהר הוא השתלט על העניינים.
אך מסיבה שלא הצלחתי לפענח, למטפלים המחליפים קשה ללמוד ולהפנים את הצרכים שמטופל מורכב כמוני זקוק.

אני יכול לתאר במילה אחת את המצוקה שאני חש, כשמטפל מחליף לא מצליח למקם נכונה את ידי על משטח העבודה, או למקם נכונה את מסכת ה-ביפאפ שאיתה אני ישן, ועוד, והמילה היא – תסכול, תסכול מהקושי הנוכחי ומהתלות באחרים.
לכך נוסף נתון שלא היה נכון לפני 10 שנים – חולשת הנשימה שלי שיש בה להעמיד אותי בסכנה אם לא יודעים, כמטפלים, להתמודד איתה. אספר לכם שאפילו משפחתי מתקשה להתמודד עם הבעיה הנשימתית שלי.

אז כיצד אני מתמודד עם תחושת שעון החול הנוזל ממש לידי, עד שאראה את המטפל שלי טס? בורח: בורח לדימיונות של אהבה, עשייה אומנותית, ומפגשים עם אנשים ומקומות, ובעיקר, שוב….אהבה, אהבה, ואישה לצדי..בחדרי, ברווח הקטן שבין גופי לשולי מיטתי, יושבת ושותה אתי קפה. ומחוץ לדימיונות אני בעשייה מתמדת, בתנועה, יוצר ועובד.

אבל אני בתחושה אופטימית שיהיה בסדר, אומנם מאתגר והזמן יעבור לאט וגופי יכאב ונכונים לי רגעים של תסכול, אבל אעבור את זה, ואני כל כך שמח עבור המטפל שלי שיזכה למנוחה שהוא כה נחוץ לה.

 

כשהייתי צעיר יותר היה לי מנהג מגונה להגיב בבוז וביהירות לכל תופעה החורגת מהתנהגות קונבנציונלית או שכלתנית, אף שכילד וכנער לא תמיד ביקשתי לקבל החלטה על בסיס שכלתני, ויותר מתוך חולמנות ודימיון משוחרר ופורה, עד שלא אחת אמרו לי "אם לא היית נכה, היית מסתבך או שהיית מסבך אותנו" (הם צודקים).

כשאני אומר ‘לא שכלתני’ אני מתכוון בין היתר גם למושג האמורפי שנקרא ‘תחושת בטן’. לא הבנתי איך תחושת בטן יכולה להיות הגיונית יותר מנתונים ומעובדות המונחות ממש לנגד העיניים

במרוצת השנים גם לי זה קרה ותחושות בטן החלו להשמיע קולותיהן חזק יותר ולהציל אותי, ואני אתן שתי דוגמאות, אחת מלפני שנים ואחת מהתקופה הלא רחוקה.

בשלהיי שנות העשרים לחיי מטפל שהיה אתי שנים נאלץ לחזור לארצו, ונכנסתי לסחרור וסיוט שסופו לא נראה בניסיון למצוא מטפל: ריאיון רדף ריאיון (הכוונה שהם מראיינים אותי, כן?) מטפל אחר מטפל בורח, עד שאפשר היה לחשוב שהמטפל הראשון שיאמר ‘מוכן אני’ – אכניס אותו אל ביתי ואל חיי.
ואכן מקרה שהיה כך היה – סוכנות הסיעוד שלחה אלי מטפל שלאורך כל הריאיון אמר כן לכל דבר; נמרח על הספה ומתיישר. מוכן להכל, ואם הייתי מנהל אורח חיים חרדי, הוא גם היה מתנדב לעטות שטריימל.
כשהוא הלך אמרתי לאימא שלי, שכבר האמינה שמצאנו מטפל, שמשהו בו לא נראה לי, שתחושת הבטן אומרת לי לוותר עליו. ואכן ויתרתי עליו, וימים לאחר שקיבלתי את ההחלטה התברר לי כי הוא ברח ממשהו.

מקרה נוסף שבו ‘תחושת בטן’ התערבבה לי עם היגיון ועם עובדות התרחש באופן מתמשך בשנה האחרונה: עבדתי על יצירה כשכל הזמן היה ברקע איש בתחומי עם לב זהב, שסבל את הנורוטיות שלי, ויכול היה לקדם את היצירה תוך קיצורי דרך שאחרים יכולים רק להתקנא.
אלא שהיה זה "במחיר" שאעצב את היצירה כפי סגנונו, אסתכן שלא אמצא את קולי וסגנוני, כי כך סבר – מתוך כוונה טובה – שהדבר יטיב עם היצירה.
התהפכתי כמו סטייק כמה פעמים – מסכים, לא מסכים, כשבכל פרק הזמן שהסכמתי הבטן צרחה וזעקה, עד שחשתי כי עוד רגע ובקיבתי נפער חור.
היקום סידר לי מפגש עם יוצרת מנוסה פחות ממנו, אך יותר ממני, שלימדה אותי דבר שלא ידעתי – להטיל ספק ומשכתי ממנו את היצירה.

במרוצת הדרך עלה הרעיון כי אותה יוצרת תיקח את יצירתי ותעשה איתה את מה שצריך. גם כאן, אם כי בעצימות הרבה יותר נמוכה, תחושת בטן תקפה אותי וביקשה ממני לחשוב שנית, בעיקר בגלל שאלת הזמינות שלה.
אני נבוך שלא ידעתי להיות גלוי איתה מההתחלה, וגם איתה הלכתי וחזרתי מספר פעמים, עד שלבסוף קיבלתי החלטה סופית – להמשיך בדרכי.
אעצור לרגע לומר כי לעולם אכיר לה תודה, שבזכותה למדתי להטיל ספק גם בדברי חכמים הנשמעים מהמנוסים ממני (אגב, גם פה צריך לא להגזים).

אין ספק שההתנהלות הלא מקצועית במקרה האחרון היא סימפטום של חרדה וקושי לומר ‘לא’, אך כיצד ניתן לדעת מתי תחושת הבטן משקפת נכונה את הסיטואציה ויש להקשיב לה, ומתי היא לא יותר מביטוי נוסף לחרדה, קושי בקבלת החלטות או סתם סיפור שאנו מספרים לעצמנו כדי לברוח?

אעיד רק על עצמי – כשחשתי הקלה ושלמות, אז ידעתי.
במקרה של היצירה, עד להחלטה הסופית כל החלטה שקיבלתי העירה אצלי תחושות קשות של חרדה שעיקרה בחוסר ודאות, כאבי בטן, טריגרים, אימפולסיביות ולבסוף רגשות אשם; משהו אמר לי ‘קיבלת החלטה שלא מהסיבות הנכונות, חולמניות המובלות מסנטימנטליות שאינה במקומה’, וכשהמשכתי בדרכי ופניתי ליוצר והצעתי לו שיתוף פעולה – חשתי הקלה והצלחתי סוף סוף לשחרר, אף שעדיין אין לי מושג מה דעתו עליה והאם נתקדם.

אז כמובן שהמענה לשאלה האם ומתי להקשיב לתחושת הבטן היא סובייקטיבית ואין כלל אצבע, ובואו נודה על האמת שלרוב רק בדיעבד אנחנו יודעים, אך ככל שאני יודע לייעץ ממקומי הצנוע, טוב נעשה אם נתבונן עמוק בתוכנו, נפרק סיטואציה ומשתנים ורק בכנות, ונשאל את עצמנו את השאלות הנכונות לפני שנחליט האם לפעול לפי תחושת הבטן…..או שלא.

אל תעיר אותי, אלוהים, אני מבקש ממך לסיים את זה ואל תעיר אותי.
תחינה זו אמרתי בלבי בעודי ממרר בבכי שלא ידעתי מאז פטירתו של אבי.
הסתגרתי בחדרי למנוחת הצהריים הקבועה שלי, כשמה שבאמת רציתי היה להיות לבד ללא המטפל הקבוע שלי וללא המחליף.
ככל שהתקרב הרגע שהמחליף יתחיל את ההכשרה, כך גם הפחד גאה ובעיקר הגעגועים לקבוע שלי אף שהוא עדיין לא טס.
משעות הבוקר אני כמו שק תפוח אדמה – מטולטל ומועבר הנה והנה כחלק מההכשרה. ואני מביט על המטפל שלי כמו ומחפש ישועה, או שיגיד לי שזה לא באמת קורה והוא לא טס עוד כמה שעות ואני נותר כך.
אלא שגם הוא חיפש ישועה מהיכן שלא תבוא, והביט בחשש כשפניו מזיעות בכל פעם שהמחליף ניסה להרים אותי, ניסה ליישר את ראשי, ניסה להשקות אותי מבקבוק.
ניסה, ניסה וניסה…פעם אחר פעם, דבר לא הצליח, ומן האמת לומר כי הוא לא באמת ניסה רק הביט על הקבוע שלי והנהן בראשו.
בין הדרכה להדרכה הוא רק חיפש לישון, וכשלא ישן שאל את הקבוע שלי "איך אתה מסוגל להישאר בעבודה הזאת"…הקבוע נעלב עבורי עד עמקי נשמתו.
בשעות הערב אמרתי בדמעות לקבוע שלי, שלא יקפוץ לבקר אותי בחלון הקטן שיש לו עד לטיסה, שכן לא אעמוד בפרידה נוספת.
כמה שאני אוהב אותו ללא קשר לאיכות הטיפול שלו, אנחנו 14 שנה יחד! ואף לא לרגע אחד עברה בי המחשבה לבקש ממנו לדחות חופשתו בכמה ימים!
מיד עם כיבוי האורות נרדמתי עם תחינה מאלוהים שלא יעיר אותי, שייתן לי ללכת כשעוד נותרה בי שארית של כבוד עצמי, כי בואו ואספר לכם שלהיות תלוי באחרים ולא למצוא מזור זה להיות חי מת, זה לאבד את הכבוד שלך.
לאחר ליל סיוטים אמי העירה אותי עם הידיעה שישראל תקפה באירן, וכחצי שעה לאחר מכן הקבוע שלי הודיעה לי שכל הטיסות בוטלו על לסוף אפריל.
לצד אכזבתו, כך אמר לי, שרווח לו כי זמן קצר לאחר מכן התברר לי שהכנסתי הביתה שתיין, וכי מסיבה זו סולק מעבודתו הקודמת. כמובן שאין דבר בלבי על המחליף.
יום לאחר מכן, ספק שאל ספק קבע, המטפל שלי שאני יכול להיות רגוע. היבטתי בו והשבתי "מה אתה חושב שקרה כאן? לבסוף אתה תטוס ואילו הקץ שלי רק נדחה ועדיין אין לי מטפל".
לראשונה הוא לא השיב לי.

אינני יודע איך "לאכול" את מה שקרה: ביקשתי שלא להתעורר, והתעוררתי למצב חדש שבו הרווחתי זמן.
אבל האם בזמן הזה אמצא מישהו? לא יודע. אחרי מה שקרה גזרתי על עצמי ענווה.
אבל אני מתקשה לגייס אופטימיות, כי זה קשה וכי אני מרוקן.
לכל הקשיים אני יכול, ולעומת התלות באחרים – ההתמודדות הנפשית וניוון השרירים שלי זה כסף קטן. התלות הארורה, היא ורק היא הקו המפריד ברצון שלי להיאחז בחיים… או לוותר.