עליי להודות כי אני נמצא ברגע השפל הגדול שידעתי מימיי: אינני מסוגל לכתוב, לא להתקשקש עם תכנת התלת מימד, התחביב היחיד שנותן לי מרגוע, לא לקרוא ולא לצפות בסרט של ימי שישי, הזמן היחיד שיש לי. לעזאזל, אפילו אינני מגלה עניין מה עלה בגורלו של התסריט שמסרתי לידי במאי.

אני חש שהכול מתפרק לי ונוזל בין אצבעותיי כמו חול. מעט מאוד הפוגה אני מוצא בלחץ העצום שבו אני נמצא, כמו בקבוצת הכדורסל שלי וברגעים קטנים ונדירים של שקט. המטפל שלי, שחופשתו נדחתה זמנית, יודע מה עובר עליי, הוא יודע הכל. הוא יודע כי חוסר הוודאות שבו אני נמצא האם אמצא מטפל מחליף הוא המקור להיותי קצר, רוטן וחסר חיוניות, והזמן פועל שלא לטובתי.

אינני מסוגל לראות איש. חבר ילדות וחברת נפש מפצירים בי לאפשר להם לקפוץ לביקור, אך ללא היענות מצדי: אינני מסוגל לראות אנשים שאינם זקוקים למטפל קמים בסוף הביקור ויוצאים את פתח ביתי אל החופש, אל האוויר הפתוח, ואני חוזר אל חוסר הוודאות. המטפל שלי יודע שאני יודע להעמיד פוקר פייס, ואיש לא יידע את כאבי, בין אם זה הפיזי ובין הנפשי. אולם גם לזה אין לי האנרגיות. עולמי נוזל כמו חול בין אצבעותיי ואני מוצא עצמי מבקש שלא להתעורר יותר ממה שאני מוצא הכוחות לתת לאופטימיות לחדור דרך חרך, ולו הקטן. מי שיקרא אותי יתהה היכן האיש תאב החיים? הוא כאן, אני כאן. עם זאת אני מישיר מבט לעצמי ואומר כי זה בסדר לחוש כי מגיע הרגע, הדבר הזה, שהוא בבחינת הקש האחרון, וכמו שציינתי – התלות באחרים.

מרגע שהמטפל שלי יקבל מועד חדש לטיסה אחזור לדחוף בכל הכח את נושא מציאת המחליף. בואו נגיד כך, חוויה איומה כמו שידעתי לא תחזור על עצמה. אני מוכרח לדבוק באמונתי רבת השנים כי לכל דבר יש סיבה, ושלא לחינם הרווחתי זמן, ושעליי לגייס את כל משאביי למציאת פיתרון.

כרגע אני טובע בחול טובעני של ייאוש, ואני נאבק למצוא את הענף ולמשות עצמי החוצה, ולרגעים הראש שוקע פנימה, ובמאבק המתנהל אני מקפיד להוציא את הראש חזרה מעלה ולירוק את החול מפי, כי אני מתעב את טעמו של הייאוש ועד לרגע שכבר לא אוכל – אקיא אותו.

באחת משיחותיי עם חברה תיארתי לה את הספונטניות שבה יכולתי לנעוץ את ישבני על כיסא הגלגלים, להתארגן על נהג ולנסוע לתל אביב. תיארתי לה את התקופה בחיוך (אף שלא הצלחתי להעביר אותו דרך המכתב) ולא במרמור ולא בכאב על תקופה שלא תחזור, כי אם בהודיה על שנים של מסעות מחוץ לארבעה הקירות, ואילו היא התקשתה להבין הכיצד אינני מתוסכל נוכח העובדה שהיום אותה ספונטניות מסתכמת בחצי שעה, לכל היותר, של טיול מחוץ לביתי, בשכונת מגוריי.

2019 הייתה הפעם האחרונה שנסעתי לתל אביב. זו הייתה נסיעה לצפיית הקרנת בכורה בסרטו של ארז תגמור 'בשורות טובות'. נפלתי ליום שבו הכל עמד לרשותי ולטובתי (לרבות מציאת חניה!) ויכולתי להתמודד עם המסע.

לצד גורמים נוספים, העקמת הגסה בגבי היא המקשה עלי את ישיבתי. משחר נעוריי, כשבעיני רוחי הייתי כל יכול וכיסא הגלגלים אינו אלא רק כלי תחבורה, הישיבה לוותה בכאבים: היו שהכאבים התחילו כבר בדרכי לבית הספר והיו שבמחצית יום הלימודים גופי כבר קדח מהם; לקראת סוף יום הלימודים גופי כבר היה כלוא במתקן עינויים, ודווקא ברגעים הללו תוזמנו המבחנים, ועוד במתמטיקה, שממילא להיט לא הייתי.

כילד וכנער לא הייתה קנאתי בילדי הכיתה ביכולתם לשחק כדורגל, כדורסל, לצאת לטיולים שנתיים או לצאת עם עמית, מושא אהבתי של אותם ימים; את כל אלה השלמתי ועשיתי בדמיוני. לא, קנאתי הייתה בכך שחבריי לכיתה ישבו על כיסא רגיל ללא כאבים, רק את זה רציתי כילד וכנער – לשבת בלי להרגיש מתי הם מגיעים: תחילה כרמז וככל שעברו הדקות, כמהלומות שלא ניתן לברוח מהן.

איש לא ידע על כך. תמיד כבשתי כאביי וכמעט תמיד שבתי לביתי מחויך ומסופק, מלא עזוז ועם שק מלא חוויות ואירועים שישמשו אותי לדמיון חופשי מאוחר יותר, ואני אפילו לא יודע לתאר את הקול של אנחת רווחה שיצאה ממני כשמי מהוריי הניח אותי על המיטה.
נדירים היו הרגעים שבהם נשברתי, והיה זה ורק ליד אבי המנוח שידע טוב מכולם את מצוקתי, וטוב מכולם הוא ידע את גופי כמו ונכנס לתוך עורי והוא שהתאים עבורי את כסאות הגלגלים בשעה שאף איש מקצוע בהכשרתו לא הצליח.

בשנות העשרים והשלושים לחיי כבר הייתי צריך לתזמן את  את המרחק, הזמן וסוג הבילוי. במחצית הדייט הכאבים כבר הביאו אותי לתכנן את סופו, ואף לא אחת מהן ידעה בזמן אמת.
על אף שראשי לא היה מרוכז כולו באישה הנפלאה שמולי  שבתי לביתי מחויך ומסופק, שכן רק גישה זו אפשרה לי להשלים בדמיוני את מה שלא הספקתי בדייט, ובעיקר אפשרה לי לא להחמיץ את ההנאה במעט שיכולתי.
כך גם כשיצאתי לסרט עם המטפל שלי (אתו זה תמיד היה סרטי מארוול) כשכל כמה דקות יצאתי להתרעננות ומנוחה והסרט ממשיך לרוץ, וכך גם כשביליתי עם חברים.
בכל אותן שנים לקחתי אתי לסוף היום את הדקות שכן יכולתי, עד שהכאבים הכניעו אותי, כי רק כך יכולתי להפיק – לעתים גם בדיעבד – הנאה ממה שהיה.

מה שיש היום הן לא יותר ממספר דקות – יש ארוכות יותר ופחות – של ישיבה פעם בשבוע לסיבוב בשכונה, סידור קטן או ביום הבוחר.
בסיבוב של אתמול נזכרתי בשאלתה של ידידתי  "איך אתה מסוגל לחוש סיפוק מדקות בודדות מחוץ לבית, כשאתה יודע שזה מה שיש?" ולה תמיד השבתי – כי זה אכן מה שיש; כי המעט הוא הרבה, ועל אף תקופה לא קלה שאני עובר לאחרונה – גם בטיול הקטנטן של אתמול היה בו למלא אותי בחוויות, תובנות ודלק לימים הקרובים.

אין ספק שזה תלוי אופי ותפיסת עולם המתעצבת עם השנים. גם אודה ולא אבוש שיש שאני מביט בעיניים כלות באלו היוצאים, נופשים ואינם כלואים בין הקירות. אך לא הייתי יודע להתמודד עם הסיטואציה היום אלמלא ידעתי כבר אז להעריך ולהוקיר את הזמנים מחוץ לבית, כי אלו מעניקים לי היכולת להעריך את הדקות המעטות שהיום אני רואה אור יום.

 

הדיכאון הרים ראשו. אני כותב כשאני בתחושה מאובנת: אין לי את האנרגיות לעשות דבר מתוך רשימת המטלות הבלתי נגמרת שלפני. וכמו שחוק מרפי לא מאכזב – לפני שעה קיבלתי הודעה מלקוח שממתין לפרויקט שעליו שילם למפרע.

ואני אפילו לא מדבר על כך שעדיין לא התחלתי את יום העבודה.

אז מה אני עושה מהבוקר? בוהה וגולל.

מנסה להאיץ בעצמי לצאת מהקיפאון. אבל זה לא עובד כך: מצב קיפאון שכזה הוא תסמין מובהק לדיסתימיה.

אני מרגיש שאני מביט בעצמי מהצד: קצת ברחמים עצמיים, הרבה בביקורת עצמית

"צא מזה! יש לך המון רעיונות לתסריטים לכתוב ואתה רק בוהה במסך! כמה תבוסתן אפשר להיות?".

עם המטפל אני בקושי מחליף מילה, ואני חושש מתגובתי ברגע שאמי רק תחליף אתי מילה.
כן, בשנות הארבעים לחיי אני מתגורר עם אמי; איש עלוב.

זה התחיל בהדרגה אתמול: כבר במהלך היום הרגשתי את הרמז, את ההודעה המוקדמת, הלחישה.

חודש שלם שלא הכרתי את התחושה הזאת. כן קצת עייפות כרונית ומחשבות, ואף רגעי חרדה קטנים. אך לא את התחושה המחורבנת של הדיכאון.

ביום שבת, לפני יומיים, קיבלתי הודעה במענה לשאלתי מהבמאי שאתו אני עובד כי השכתוב שיערוך בתסריט, שאותו הוא הביע נכונות לביים, יכלול חלק ניכר מכתיבתי. אמרתי כמה פעמים "יש" והמטפל שלי לא מבין מה נכנס בי.
שווה לי רגע לעצור ולשאול את עצמי מתי לכל הרוחות תגדל את הביצים ותשמור על זכויותך? מדוע אין זה צריך להיות מובן מאליו לעמוד על שלי?

ומדוע חזרתי לבמאי, מנוסה ומקסים ככל שיהיה, שעה שאני יודע כי סגנון עבודתו שונה משלי?  הנה מה שקרה: אחד הבמאים שעשו דבר או שניים בחיים רצה להגיש יחד אתי את התסריט – כמו שהוא. כמובן שהסכמתי ואף הוחמאתי.

אבל ככל שנקפו הימים והלילות הפחד התחיל לכרסם כל תחושת שלווה שהייתה בי; חלומות, שבבסיסם יסורי מצפון, הופיעו כמה לילות בשבוע.

באקט אימפולסיבי משכתי ממנו את התסריט וחזרתי אל הבמאי שציינתי מעלה.

אני לא באמת יודע אם נכון לקרוא לזה אימפולסיבי, כי בניגוד לפעולות אימפולסיביות שנקטתי בעברי, במקרה הזה לא תקפה אותי החרטה: הייתי שלם עם הצעד שעשיתי, אם כי לא הבנתי עד הסוף מדוע עשיתי אותו: האם פחדתי מהלא מוכר והעדפתי לחזור אל איזור הנוחות? אולי כי אני יודע שאיש לא יתן לי את הלב כמוהו?

אז אחרי שקיבלתי את ההודעה המרגיעה מהבמאי, פתחתי את השבוע במלא המרץ ועזוז, אף שבימי ראשון אני ממש סחבת עייפות, משום שבימי שבת אני מתעורר מאוחר ונרדם מאוחר.

נשאתי על גופי הקטן כמות אנרגיה שליוותה אותי לאורך היום כולו – מעיסוק בתלת מימד ועד החלפת תכתובות עם הבמאי, שחלקן גרמו לי להתעסק במחשבות ובחלקן נחה דעתי.

ביום למחר, יום שני, התעוררתי אחרת, כאן הרמז והלחישה הופיעו. מרגע שלא הצלחתי לפקוח את העיניים ידעתי שזה מרים ראש – הדיסתימיה, רק לא ידעתי למה: העייפות המצטברת (השינה שלי גרועה ממילא)? הבדידות האינטימית ששוב תקפה אותי? משהו לא עובד ואין לי מושג מה!

במהלך היום התחוור לי כי קטנים הסיכויים שהבמאי (הבאמת מקסים, שיוצרים עומדים בתור לעבוד אתו) יגיש במועד הקרוב את התסריט שלי, כי יש לו פרויקטים קודמים בתור.

קיבלתי זאת בהבנה. לא קיבלתי החלטה אימפולסיבית ולא הצקתי לו. יותר מזה, הבהרתי לו שאחכה לו אך את מה שנגיש תהיה גרסת עבודתי, שכן אם אצליח או אכשל בקבלת התמיכה – יהא זו משום עבודתי.

הנחתי לו והמשכתי הלאה. לא אכתוב ולא אציק לו יותר.

משם הריקנות רק העמיקה.

היום התעוררתי כשהדיכאון השקט, הדיסתימיה, כבר נוכח, ולא עזרה העובדה ששנתי נשברה שעתיים לפני שעת קימתי הקבועה.

וזה העניין עם סוג זה של דיכאון – לא תמיד ברור ממה הוא נובע, ומאוד יכול להיות שזוהי התכה של כמה גורמים.

נקודת האור היחידה שאני מוצא ביום האפור שנבלעתי לתוכו היא העובדה שלא נהגתי באימפולסיביות: לא הצקתי לבמאי, לא "יצאתי" למסע רכש לא נחוץ וחסר אחריות.

שלטתי בעצמי.

אולי הדבר האימפוליסיבי היחיד שעשיתי, ואני גם לא משוכנע שנכון לקרוא לזה כך, הוא ששלחתי הודעה קצרה לבמאית מוכשרת ששרפתי גם איתה את הגשר, ובכן, בגלל האימפולסיביות שלי; אין סיכוי שהיא תחזור לעבוד אתי, ושככה יהיה לי טוב, כמה קרדיט היא נתנה לי כתסריטאי וכמה אני אכול על התנהלותי.

העניין הוא כזה: אני לוקח מהיום הזה את ההערכה לעצמי שגיליתי שליטה באימפולסיביות, וכן את ההבנה כי זה בסדר להתעורר ליום שכזה, לשקוע ולהתחבר לכאב שממנו הדיכאון הרים ראשו; זה זמני והצמיחה המחודשת לא תארך להגיע.