הרבה מחדוות העשייה כרוכה בתחושה אישית ופסיכולוגית.
ארגון או עיצוב סביבת העבודה אינה רק לשם נוחות פונקציונלית, אלא הרגשה אישית; לחוש בנוח, בהשתלבות ולעבוד במקסימום הריכוז.

תמיד שאפתי שסביבת העבודה שלי תהיה מה שיותר אינטימית ומינימליסטית בעיצובה ונטולת הסחות דעת.
בדמיוני החופשי ראיתי את עצמי בחדר עבודה שאין בו אלא שולחן עבודה מיושן, מחשב עם צג CTR (המסכים הישנים עם הבטן) ספרייה, ולמען השם, ללא אינטרנט!
דבר ממה שציינתי לא באמת פרקטי: אינני יכול להפוך על פניו את הסלון שבו אני מבלה את מרבית ימיי, פיזית אינני יכול לקרוא ספרים, רק דיגיטליים, כבר לא ניתן להשיג את המסכים שציינתי ומה לעשות שמקור לחמי תלוי בחיבור לאינטרנט?

סביבת עבודה מבחינתי תלויה ביכולת שלי להתרכז בעשייה; לא לתת להפרעות הקשב והריכוז להרים ראש.
מה שיכול להיתפס כתירוצים לאי עשייה תמיד הייתה בחוויה שלי שאלה שסביבת העבודה, שהרי לקשיים אובייקטיבים אחרים כמו כאבים פיזיים לא נתתי להפריע.

מחופף מנטלית ככל שיישמע, לא יכולתי לסבול את חווית הכתיבה בתוכנות המודרניות המוכרות לכולנו. כל סרגלי הכלים הגדושים לעייפה באפשרויות, שאיש ואישה מאתנו לא משתמשים ברבע מהם, רק הסיחו את דעתי,
ואילו אני רק חיפשתי דף לכתוב עליו, לתת לעצמי את התחושה שאני מסתובב – בכל רגע נתון – עם בלוק כתיבה.
כשגרתי לבדי ולא הייתי מחובר למוסיקה או לאקטואליה בכל יום העבודה שלי מול מחשב, הייתי משייך אפקט קולי של מכונת כתיבה למעבד התמלילים.
אם כי נותן תחושה של פעם אבל דופק ת'ראש.

אז על מה כל המהומה בעצמם…
במקרה הצלחתי למצוא כתבן פשוט, שחוץ מגזירה, הדבקה ושמירה, אין בו ממש – למעט סגנון הכתיבה: טקסט
לבן על רקע שחור.
כן, אני יודע שסגנון שכזה ניתן להחיל גם על היישומים המוכרים, אולם אני מדבר על המכלול,
בנוסף לכך, החלתי על שולחן העבודה את אותו הסגנון המינימליסטי – שחור ונקי מכל קיצור דרך.
הסגנון המינימליסטי שעיצבתי בקטנה, משל היה חדר מרוקן מהסחות דעת, כשלכך אוסיף את ההחלטה – שעד כה אני עומד בה יפה – להתנתק מהפייסבוק, מיטיב עמי ולא רק שעוזר לי להתרכז בכתיבה ובתלת ממד, גם לעסוק בה בכל רגע המתאפשר.

ערב. עוד כרבע שעה אתנתק מעבודה ואצפה בחדשות, ערוץ 13 כבר כמה שנים ומקווה לעוד שנים קדימה.
אני יכול לסכם יום לא רע בכלל, אם כי תחילתו לא נעימה: ההתעוררות לא הייתה קלה לי לאחר לילה עוד פחות נוח מזה.
כדי לתפקד עליי לישון לפחות תשע שעות, הגם שאינן רציפות, אולם ההכרח הוא שאתעורר בתשע בבוקר ולא דקה לפני, אחרת יומי ייחרב, אפול לדכדוך ואעשה שטויות.
הבוקר התעוררתי בשעה הרצויה וראיתי את המטפל שלי עם מסכת קורונה. הוא התקרר או חטף קורונה. הרגשתי את גופו רותח; מסכן שלי.
כרגיל, ההתנעה של הבוקר הייתה אטית. בזמן שעבדתי בחצי כוח ומנומנם צפיתי בחצי עין באולימפיאדה: הג'ודאים שלנו נתנו את הנשמה, אבל עם זה מה שהם סיימו את היום – מחמאות. זה מביא אותי לתהות מה יש במרבית הספורטאים והספורטאים, שאינם מצליחים לספק את הסחורה בתחרויות שבהן כל העיניים עליהם. כמובן תמיד יש את החריגים, אבל במרבית המקרים – אנחנו לא עומדים בלחץ.
בשתיים פרשתי מוקדם יותר מיום העבודה לחדרי. לא עשיתי הרבה – נחתי, טלוויזיה והתבשלתי במחשבות.
בשעות הערב התעסקתי בתכנת התלת ממד. הוצאתי פרויקט שזנחתי חודשים רבים והתחלתי לעבוד עליו.
אני מקווה שבקרוב אוכל להרחיב עליו בקרוב.

שישי 19:30 בערב. החשכה מתחילה לרדת מוקדם יותר, ועוד כחצי שעה אשתה את השתייה המיוחדת שלי, שהקרדיט היחיד שאני מוכן לתת לי שהיא מחזיקה אותי, ומכאן אתם למדים, או יכולים לשער, את טעמה הנוראי.
לאחר מכן אתמקם לי מול מהדורת שישי בחדשות 13, בתקווה כי נטע לי שם טוב תהיה המנחה, ושהערוץ עצמו לא מתכוון לירות סופית לעצמו ברגל, ולשחרר גם אותה.
במידה ושוב לא תנחה- בלי חשק אצפה במהדורה בערוץ אחר.
מאז שהיא הצטרפה, אני פשוט חש כי היא העלתה את האנרגיות בפאנל; שואלת את השאלות הקשות והנוקבות, כמו מפיהם של האזרחים, ולא עושה מעצמה העניין והסיפור.
בחוץ אווירה מוזרה שכזאת, אווירה בהמתנה לתגובה של חיזבאללה. השנה האחרונה גורמת לי לתהות אם ישראל תחצה את שנת ה-80 לקיומה, או שמא ההיסטוריה תחזור על עצמה, כמו מבקשת לקבע חוקיות שנכתבה מלמעלה.
אני יודע, זה שונה, כנראה היום אין לשום מדינה או יישות  יכולתלטאטא אותנו מכאן, אבל בכל זאת…לא יודע…
המנחם להיום הוא שרז הרשקו פינקה אותנו בכסף נוסף. אני מוכרח לעקוב יותר אחרי הענף והתחרויות השונות, שהרי לא מתקבל על הדעת שעכבר ספורט כמוני יופתע מהקילריות שלה ושל ענבר לניר, פשוט לא מתקבל על הדעת! טוב, מעכשיו – עוקבים.
לאחר החגיגות כיביתי הטלוויזיה ותחושת ריקנות התפתחה בתוכי, תחושה שאחרי ההייפ וההתפעלות של הספורטאים שבתי אל השקט והרוטינה השוממת שלי, בייחוד בסופי שבוע.
הקורונה של המטפל שלי עדיין מציקה לו, ואני נקרע מחמלה כלפיו. לא מסוגל לסבול את זה שעובר עליו משהו. המצחיק הוא שמאז שהנגיף נכנס לחיינו, הוא היה מתבדח על כך שהוא רוצה קורונה, כך שהוא ייצא לחופשה שבועיים ואני אשאר עם אמי, שכן הוא יודע שלא רק שאינני מסוגל להישאר בלעדיו יותר מיממה, אלא גם יממה ודקה והפוטנציאל לפיצוץ והסלמה, עוד פיצוץ, זאת לא שאלה של אם אלא חומרת המריבה.
ובכל פעם שהוא מתבדח על כך אני משיב לו – ברצינות גמורה – שהוא לא רוצה את הנגיף הזה, והוא די מקשיב לי, הוא יודע שאני מבין בדברים האלה.
על כל פנים, נכון לרגע זה אין לי תסמינים, והוא מבחינתו עושה הכל לשמור עליי – עוטה מסכה וכפפות; כשהסערה תהיה מאחורינו כבר אמצא את הזמן, ההזדמנות והדרך להסתלבט עליו.
עוד הספקתי הערב לברך את ידידתי לרגל יום הולדתה ה-30, והיא גמלה לי בשליחת תמונה ממקום חופשתה באחד האיים; הלוואי וידעתי לתאר במילים את יופייה. כמובן שיש בה הרבה יותר מזה, ואולי העתיד יסדר לנו מפגש ראשון אחרי שנים של הכרות. היא והאקסית שלי הן היחידות שיש לי האנרגיות לפגוש.
לסיום אספר בשביעות רצון כי ארגון סביבת העבודה החדשה שלי, שסיפרתי עליו, מוכיח עצמו, ואני רק רוצה לכתוב ושרק מחסום הכתיבה יעצור אותי.