בנעוריי ספרתי את הימים לפני בוא הקיץ. פרחתי בתקופתו: בבית הספר היה לי קל הרבה יותר, לא הייתי צריך לחשוש ממחלות החורף שעשו בי שמות, ובשעות אחר הצהריים סחטתי את השעון בחוץ ועליתי רק כשהערב ירד, לא אחת כשבחדר המדרגות נזכרתי ששכחתי להכין שיעורי בית, ומדרגות בודדות היו לי לחשוב על תירוץ מוצלח לאמי, כשבכל פעם גיליתי שלא היה טעם ליצירתיות שלי – תירוצים היא לא קיבלה.
20 שנה אחורה הקיץ עוד אפשר לי (לכולנו) לשבת בגינה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. אני זוכר, כי בתקופה הזו הייתי יושב בגינתי בדיוק בשעה ארבע וחצי, ממתין לרעש הייחודי של שחרור לחץ בלמים של אוטובוס, ולאחר כמה דקות היא חלפה לנגד עיניי, לעתים נכנסת לקפה, לעתים עוצרת לסמול-טוק – תמיד גוררת את עצמה: מי שהייתה שכנתי, חברתי הטובה ומי שלא זיהתה שהייתי מאוהב בה עד כלות גם אם הייתי מרסס לה וידוי בגרפיטי על דלת ביתה.
לא היום. הקיץ של היום, ובכך אני מתכוון של השנים האחרונות, הוא בלתי אפשרי להתמודדות עבורי – בבית ומחוצה לו; הימים מתישים אותי והלחות בלילות מקיצה אותי וגופי עקצוצים-עקצוצים.
ולפני שתתהו – מזגן יש, אך אצלי הוא מופעל רק בחורף, שכן בקיץ הוא עושה לי רע.
אם מי מכם ומכן מכיר ומוכן לשדך לי גברת שחיה אינם תלויים במזגן, תבורכו! וזה לא שאני תולה יהבי בבלתי אפשרי, שכן לא מכבר ראיתי כתבה מעניינת על שתי נשים שאינן מפעילות מזגן בקיץ, יש תקווה!
אני משתף בכל זה כי השבוע הבנתי עד כמה קיצוניותו של הקיץ הוא גורם בעל משקל התורם לנפילות הנפשיות שלי, בעיקר משום ששנתי בלילות אינה רציפה. זה לא שהחורף לא מביא עמו את הקשיים, אבל הנה שאלה שלא האמנתי שאי פעם אשאל – מתי לעזאזל ייגמר הקיץ?!

השבוע החולף הוא מבחינתי 'ניקוי רעלים'. לפני שלושה ימים, כהרגלי, צפיתי באחת מתכניות האקטואליה והרגשתי כי כבר איני יכול עוד.
צריכת האקטואליה המופרזת שלי פשוט הרעילה לי את הנשמה: מתכניות הרדיו בשעות הבוקר והצוהוריים המוקדמות (בשעה שאני עובד), דרך תכניות אקטואליה משעות אחר הצהריים המאוחרות בואכם ערב בזמן שאני נח לפני המשך עבודתי, ועד לחדשות.
לפני שלושה ימים אני צופה באחת התכניות ואני תוהה לעצמי "למה לכל הרוחות אתה מכניס את זה לגוף ולנפש שלך??
כבר כמה ימים שהדילול האטי והעקבי מוכיח עצמו, עד לכדי צפייה במהדורה אחת, מהדורת הערב (חדשות 13).

עוד השבוע הסרתי טרדה מלבי, כשברשות האוכלוסין וההגירה נאמר לי שבבואי לחדש את תעודת הזהות הישנה שלי, קרי, להוציא ביומטרית, לא אתבקש לתת טביעות אצבע רק תמונת פנים. דאגה אחת הוסרה מאחר שאצבעותיי קפוצות, וגם מעשה קיצוני כמו שבירתן לא ייפתח אותן, כך שהם ייאלצו להסתפק בפרצופי, לא שאבין מדוע ירצו לעשות זאת לעצמם.
כעת עליי להתכונן נפשית למסע אל עבר הלשכה. זאת תהיה יציאתי הראשונה לסידורים אחרי שנה וחצי. פיזית אעמוד במסע – בעת הצורך אני יודע לגייס את הכוחות, האתגר הוא הנפשי.
בכל זאת אני מוכרח לתהות מדוע לא קיים נוהל הארכת תעודת זהות ישנה עבור אלה שבאמת ולחלוטין לא מסוגלים לצאת מהבית, הלא עידן הביומטרי נועד בעיקר לצורך בקרה במעבר בין הגבולות (אני טועה?) ואם כך הוא הדבר – אותם בעלי תעודת זהות ישנה לא יוכלו לצאת מהארץ; האמינו לי, אותנו מעסיקים פספוסים מהותיים יותר.
עם זאת, אני מוכרח לתת מילה טובה לרשות ההגירה והאוכלוסין – המענה היה מהיר יותר מרוב חברות התקשורת הפרטיות או קופת חולים, וסבלני!

אסיים בקיטור על כאבי הכתף ימין שלי. כאבים הולכים ומתעצמים ככל שעוברות הדקות מרגע שאני מתמקם מול המחשב, בספת ביתי.
הכאבים נובעים מהספה החדשה שנכנסה לביתי ועליה בלית ברירה אני שוכב, ועוד אמצא הפנאי להרחיב על כך, אך בעיקר משנים של מאמץ ושחיקת הגוף, ובמובן הזה (ועוד כמה) גופי אינו שונה מספורטאי השוחק גופו, עד לכדי נזקים של ממש.
וכמו הספורטאי והספורטאים, שביודעין יסכנו גופם למען מטרה, לא אפחית מכמות עיסוקיי גם אם הקצב יפחת, כי אומנם לא עמדתי בלא מעט הבטחות לעצמי, את זאת לא אפר גם במחיר כבד ננשוא – לא אהיה איש שנתן למגבלתו לא למצות את חייו.

את ההתארגנות ליום העבודה שלי התחלתי כששמעתי בתכניתה של קרן נויבך בכי קורע לב, שקט אך חודר עמוק, של אישה המפונה עם משפחתה מקיבוץ שניר שבצפון, וסליחה שקראתי לה מפונה שכן היא – ויתר המשפחות – אינן מקבלות את הכינוי הזה. אני כל כך יכול להבין למה: משפחות שלמות שפיתחו והחזיקו את הגבולות – בצפון ובדרום – טוב יותר מהמדינה עצמה, פתאום מוצאות עצמן חיים בבתים לא שלהן עם טייטל מעל ראשן – משפחה מפונה.
הבכי שלה לא רק שהרתיח את דמי, אלא הביא אותי לכדי התובנה המייאשת שהפסדנו. אם תהיתי האם ישראל תצליח לחצות את שנת ה-80 לחייה, עכשיו אני בטוח שלא, ובכך אני לא מתכוון להיעלמותה, זה אולי כבר לא יקרה, כוונתי היא לאותה משפחה שלא תחזור כבר לביתה בצפון, וכמוה משפחות רבות. הבכי של אותה אישה מקיבוץ שניר מתחבר לכתבה שראיתי אתמול על הצפון הנטוש.
כך הפסדנו. שני חבלי ארץ שננטשו וספק אם ישובו לחיים, ואת מקומן של המשפחות שלא יחזרו יתפסו מקומן משפחות לא יהודיות, והנה במו ידינו השמדנו את הרעיון הציוני.
ומה בחוץ? שבנו לאכול האחד את השני, ואם מה שקרה ב-7 באוקטובר לא העיר אותנו הרי שדבר כבר לא יעיר, וככל שאני כותב שורות אלו ומהרהר על דבריי אני כבר לא בטוח שגם מבחינה פיזית נוסיף להתקיים כאן שנים קדימה.
ערב 9 באב ותרחיש 'אגדת חורבן' עומד להתממש שוב. מה יש בעם הזה שלא לומד כלום? מה יש בעם הזה שמוכן לתת לקיצוניים – משני הצדדים – לשחק להם בראש? איך יכול להיות שהעם שקיבל את התורה הוא עם כזה מטומטם?
אני מחבק את אותה אישה מקיבוץ שניר ואת יתר המשפחות הנבגדות והמופקרות.
העתיד לא נראה טוב ומבטיח מזה.

אני על חבית חומר נפץ. די בגפרור אחד ואני מתפוצץ, והגפרור הזה יכול להיות שאלה תמימה של אמי, שיחת טלפון של מוקדנים מחברת תקשורת שבסך הכל עושים את עבודתם, המשך עבודת השיפוצים שכרגע עושים בביתי, ולשם כך פינו את פינת האוכל ומיקמו את הכיסאות ממש מול עיניי, והאל יודע שאם לא יעיפו אותם מטווח ראייתי – טוב לא יהיה! ולעזאזל השינה הארורה שנשברה לי בשש בבוקר.
וזו היא הדיסתימיה בקליפת אגוז: לבד מצב הרוח הירוד והיעדר תקווה, אחד המאפיינים של הדיסתימיה, הפרעת דיכאון מתמשכת – הקטנה שבהפרעות החיצוניות יכולה להקפיץ. מזלי שאני עוד איכשהו מצליח ליצור לי את "הבועה" שלי בדמות האזנה לרדיו וכתיבת שורות אלו.

לא מדברים וכותבים עליה מספיק, על ההפרעה הזו. האם ייתכן שקראתי היכן שהוא שההפרעה הזו הוגדרה רק בשנים האחרונות? אינני זוכר. אני כן זוכר שכאשר חיפשתי להבין מה יש לי הגעתי למילה הזו – דיסתימיה.
זה לא דיכאון מאז'ורי, וכאן אני מבקש לחלוק על הקביעה כי סוג זה של הדיכאון קל יותר מהדיכאון המז'ורי! כאן ועכשיו חבריי אני מבקש לומר לכם ולכן כי היא קשה להתמודד לא פחות ואף יותר!
דיכאון שקט, דיכאון מתמשך או בשם המקצועי 'דיסתימיה' הוא סבל דווקא משום שהמתמודדים עימה כן יכולים לתפקד, אבל הכל על אדי דלק; הכורח להשיב שלום ומה נשמע את מי שבא לבקר, ובפנים אני הר געש, מלא שנאה עצמית ותיעוב, ומה כבד הוא המשקל היורד על בית החזה כשאני מחייך ומשיב כשלא בא לי!

הנה ראו אתמול איזה יום שקט ושליו היה לי, עדיין בתחושת דיכאון קלה ביותר, אבל יכולתי להתכנס בעצמי, לשתוק, לכתוב ולעבוד, מה לעבוד? נשארתי לעבוד רצוף בלי לנוח, לאחר לילה של שינה טובה שעברתי; תנו לי רק ימים כאלה.
לא, אינני לוקח תרופות וגם אינני מתכוון לקחת. אני יודע שאם אכנס לזה לא אצא מזה, וכי תמיד הייתה לי היכולת לשכך כאבי בדרכי – לקבור עצמי בעבודה, דמיון חופשי ועיסוק באומנות בחלקו השני של היום.

[saswp_tiny_multiple_faq headline-0="h2" question-0="הדיסתימיה שלי בקליפת אגוז " answer-0="וזוהי הדיסתימיה – הפרעת דיכאון מתמשכת, אבל תנודתית – לעתים בשעות ולעתים בימים – המאפשרת פעילות ברמה סבירה, וכמה תנודתית אתם תוהים? בסיומה של הרשומה הזו אני חש הקלה מה, שאני לא בהכרח חש כעת את כל הכעס שחשתי באיבה של הרשומה; כמובן שלא אמחק דבר ולא אערוך, שכן לשם כך הקמתי את הבלוג." image-0="" count="1" html="true"] לרגע אעצור ואבהיר שבמתכוון אני נמנע לציין את הגורמים להפרעה הזו, שכן אצל כל מתמודד ומתמודות זה שונה, וגם….נכנסתם לבלוג אישי ולא לאתר 'כללית'.

על כל פנים, האם ההקלה היא תוצאה של הכתיבה המשחררת? העובדה שתמו השיפוצים והעיפו מהפרצוף שלי את הכיסאות ואוטוטו יחזור השקט סביבי? אגב, מכאן אתם למדים כמה זמן לוקח לכתוב רשומה מכובדת באורכה.

הו…הנה…השקט סביבי מתחיל להתעבות וכבר מכבים את האור במטבח. אני אפילו מצליח לשמוע את הקשקשנים ברדיו 103 עם גיא פלד ברור וצלול, ואין זמן טוב מזה לחזור לעבודה ולהתכונן לחלקו השני של היום ושייגמר הקיץ הארור הזה כבר.