אז איך מסכמים שבוע שרוצים למחוק ולשכוח? ככה – בקיצור נמרץ למה הכתף הורגת אותי מכאבים.
השבוע התחיל, איך לא, בשינה שנגמרה טרם זמנה. ימי ראשון אני מתעורר מוקדם (במונחים שלי) אף שלילה קודם, כלומר שבת בלילה, אני נרדם לא לפני השעות הקטנות של הלילה. כך שכדי לתפקד ביום עבודה לאחר לילה של ארבע שעות שינה, הגוף שלי מוצף אנדרנלין.
עד לא מכבר אהבתי את ימי ראשון: תחילתו של שבוע ועיסוקיי המעניינים; הקפה של אחר הצהרים-ערב וההירדמות הנינוחה.
זה כמעט שנתיים שזה לא כך, כנראה מאז שאמי חזרה להתגורר אתי. אמנם המשקעים שלנו צפים ועולים חדשות לבקרים ובכלל זה סיוטי הלילה שלי, אך בגדול היא לא עושה לי דבר, וכבר למדה לתת לי את המרחב, והיא גם לא אשמה שאני מתעורר בשש בבוקר כשהיא ממלאה את הקומקום. כמה אני יכול לצפות ממנה שתרחף בבית?
אם כן, השבוע התעוררתי לתחילתם של כמה ימי שיפוץ. אמי קיבלה פרץ חשק לשפץ את הבית ואני כל כך מנותק מהסיטואציה. אינני יודע אם משום התקופה הנוראית שעוברת עלי או משום תחושת הכישלון שבגילי אני גר עם אמי, אבל פשוט לא מזיז לי כהוא זה איזה גוון ילבש הקיר, או האם נתקין ברז רגיל או כזה עם מטהר מים?
מצאתי קצת שלווה בתכנת התלת מימד שלי. הוצאתי פרויקט מהנפטלין, פרויקט שתמיד התחלתי, הרסתי והתחלתי מחדש – כמו פרויקטים רבים בחיי – ואני עובד עליו לאט-לאט והפעם אסיים אותו.
אבל הדבר המטלטל ביותר שקרה לי השבוע הגיע מכיוון לא צפוי, זמני קצר הערב כי מחר המטפל שלי לוקח חופשתו החודשית ואהיה 26 שעות ספון בחדרי. בשובי אשתדל לכתוב על כך.

היד קרועה מכאבים שאינני יודע לתאר; כאב המתפשט מהכתף עד למרפק, כשבכל דקה של עבודה הכאב מתגבר והולך ואתו קצב הלב.
מעשר בבוקר – עם הפסקה של שעתיים – היד עובדת: בעבודתי היומית ולאחר מכן בפרויקט תלת ממד שעליו אני עובד בחודש האחרון. אני נותן כל כולי לפרויקט הזה כמו להוכיח לעצמי משהו. הפרויקט הפך למרכז הימים העוברים עליי. אגב אלו – אלו ימים של בדידות נוראית וגעגוע למגע אישה, ימים של כאבי גוף, טרדות כלכליות וסיוטי לילה.
מטרידה אותי גם העובדה שכמעט שלושה חודשים לא כתבתי ,ואינני יודע אם נובע הדבר מכך שאך לפני שלושה חודשים סיימתי לעבוד על תסריט, עבודה של כמה שנים, והמצברים ריקים, או שמא מתוך העובדה הפשוטה שאני תסריטאי כושל ולא באמת איש מספר סיפורים.

גופי קרוע מכאבים. לעזאזל, אין שטח בו שלא זועק מכאב.
לפני שנים, במהלך ביקור עובדת סוציאלית היא הסתכלה עלי לרוחב ולגובה (לא שיש שטח כל כך נרחב לכסות) וראיתי על פניה שהיא מתה לשאול אותי משהו שעשוי להישמע חודרני. לבסוף אזרה אומץ ושאלה אם נוח לי בתנוחה שבה אני נמצא כעת (באותו הרגע הייתי על הגב) והשבתי לה "בתנוחה זו הכי פחות כואב לי".
היא חייכה והבינה כוונתי.
משהייתי ילד כל תנוחה לוותה בחוסר נוחות, והיו ימים גם של כאבים, אך אלו היו נסבלים.
היום, בגיל 43, כשהעקמת כה אגרסיבית וגידיי קצרי טווח תנועה, הכאבים פשוט בלתי נסבלים. כאבים ברמה שאני מתקשה לשמור על עירנות.
דרך המילוט היחידה שפתוחה לפניי היא לא לעבוד, לא להיות בתנוחה היחידה שבה אני יכול לעבוד, וזו אפשרות שאינה מתקבלת על הדעת. ראשית, למעלה מ-20 שנה שאני עובד, כשאני יכול לספור על כף יד אחת את הימים שהחסרתי מתוך בחירה. שנית, אני בחוב של 120 אלף שקל כספי פנסיה למטפל שלי.,למלאך שלי, שעלי לסגור בשלוש השנים הקרובות, והוא מודע לזה.
עיקר דאגתי היא שאם מחר אני הולך לעולמי – החוב עובר בירושה לאמי, וזאת לא אוכל להרשות.
הסיבה שהגעתי לבור הזה היא שכל השכר שלי, כל עדכון קצבה, הוקדשו להעסקת המטפל; הכל היה עלי, מעולם לא לקחתי שקל מאמי ומשפחתי – לא עבור המטפל שלי ולא עבור דבר ולו הזניח.
אבל כן, לשנים של עבודה יש תרומה לכאבים שאיתם אני מתמודד.
קיימת אפשרות נוספת שתמלט אותי מהכאבים – דיגניטאס!
בואו נצנן את הדרמה (או ההתלהבות) אחד, לא יאשרו את בקשתי מאחר שאין לי היכולת להרים בעצמי את כוס הרעל, שזה דבר שאני מוכרח לומר מעולם לא הבנתי: לתת לי חדר, כן, לערבב לתוך כוס את השיט הרעיל, כן, לקחת כסף, כן, אבל לא להשחיל את הקשית לפי?!
והסיבה השנייה היא שזה עולה כ-100 אלף שקל, מה שהוביל אותי למסקנה האירונית שיותר יקר למות מאשר לחיות!
זהו, שבע וחצי בערב. יום העבודה מתקרב לסיומו ותכף אתמקם – בתנוחה נסבלת יותר – מול מהדורת חדשות 13.
מחר יום חדש, כאבים נוספים – נקווה שנסבלים יותר.