אינני רוצה להמשיך את החיים האלה, אינני רוצה להוסיף לחיות. איני יכול עוד עם הכאבים, הבדידות, התלות באחרים, סיוטי הלילה והעובדה שבניגוד לכל תכניותיי עודני, בגיל 43, מתגורר עם אמי.

אבל אני כלוא בגופי ולא יכול לממש רצוני למות, כך שאין כל דרך לממש את כמיהתי לסיים את החיים; לא באופן אקטיבי ולא בהמתת חסד שלא יאשרו לי, ועל אלוהים אינני יכול לסמוך שיקשיב לתפילתי שייתן לי למות בשנתי.

כבר אינני יכול להיתלות ברגעים קטנים של חסד, שבהם אני זוכה להתערבות חיובית של השגחה עליונה שלעתים מסיטה את הספינה למים רגועים יותר. השפעתה של רגעי החסד האלה מתקצרת יותר ויותר.

החגים שבפתח כמוהם כחומצה על תחושת הקבס והמיאוס שלי בחיים, ולעזאזל יום הכיפורים שבדרך. קיבינימט אתך בורא עולם, איזה משחק סדיטסטי ואכזר אתה משחק בי ואתי? ניצחת, באמת שניצחת: הפכת את האיש החזק שהייתי לאבק אדם. פשוט תגאל אותי מסבלי והמת אותי.
אני כבר לא יכול להתנצל על כך בפני עצמי. די לחוש מבוכה מעצם רצוני להשתחרר מהסיוט הזה, מחיי. אם קיים חשבון נפש שעליי לערוך עם עצמי הוא אך ורק שלא ידעתי לנצל הזדמנויות שנקרו בדרכי, הזדמנויות שלא תשובנה.

לא על רצוני שהסבל יסתיים, כי לכאביי הפיזיים אין מזור. לתמורות שעברו גופי עד שאינני יכול לאכול, להינות מהטבע ולהרשות לעצמי להכיר בת זוג – אין מזור, אין דרך חזרה.

אני איש זר שכבר לא מזהה חייו, לא יכול להמשיך אותם ולא רוצה בהם.

שבוע די טוב אני יכול לומר שעבר עליי. לא איסחף לומר מוצלח, כי הגדרה זו תחטא למציאות.
מיום ראשון עד שלישי התבשלתי עם עצמי אם לשלוח את אמי לערוך עבורי את הסידורים להנפקת תעודת זהות ביומטרית. קיים נוהל המאפשר לאנשים עם מוגבלויות להסמיך אדם מקרבה ראשונה לעשות עבורו את התהליך בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה.
שלחתי אותה ביום שלישי עם טופס בקשה, שתי תמונות פספורט איומות, מכתב הסמכה ומכתב מהרופא המעיד כי אני מתקשה לשבת בכיסא הגלגלים זמן ממושך.
אבקש לציין לטובה, לחיוב וברכה את הלשכה בפל-ים חיפה. לא די שהנציגות הנוגעות בדבר לא הערימו עליה קשיים, הן לא ויתרו בניסיון לסרוק את תמונותיי, שכצפוי לא בהכרח עמדו בקריטריונים.
הכל טופל על הצד ביותר.
סיוטיי לילה ויסורי נפש עברו עליי ביומיים שקדמו לתור: פעמיים ביום חיפה ספגה מטחים הגונים, ומה יהיה כשאזעקה תתפוס אותה בדרך? אמי היא קומנדו בכל הקשור בהידרשות בעתות חירום כשזה נוגע במי מילדיה, פחות כשהיא לבדה. המזל היה לצדנו ובאותו היום

לא היו התרעות באיזור המדובר.

עוד השבוע קרן הקולנוע הישראלי דחתה את בקשת התמיכה לתסריט שהגשתי. אולם לא לקחתי זאת קשה, וזאת מכמה טעמים:
ראשית, עשיתי כל שביכולתי להוציא טיוטה מהודקת ומרגשת. שנית, הגם אם במעלה הדרך יתברר לי שאני תסריטאי כושל כפי שאני חושד כלפי עצמי, עם סיום הטיוטה נפלה בי הארה כי אמשיך לכתוב למען עצמי; לחיות את הדמויות, לאפשר לעצמי את התיקון שנפשי המיוסרת כה נחוצה.
שלישית, בכל מועד מוגשים לקרן הקולנוע מעל 100 תסריטים (במסלול הפיתוח לעתים 300) ומתוכם זוכים לתמיכה 2-3 פרויקטים – חשבו לבד את הסיכויים. כך שלא הכל היה בשליטתי ואני יכול לומר כי עשיתי כל שאני יכול. כמובן שאין זה סוף פסוק ואמשיך לדחוף אותו, אם כי בשלב זה התסריט יצא ממני והפקדתי אותו בידיו האוהבות של חברי הבמאי ארז תדמור, אני כבר סיימתי לגעת בו, תש כוחי ועלי להקדיש משאביי המוגבלים ממילא לפרויקט חדש, שהרי כיצד אוכיח לעצמי שאני אכן תסריטאי כושל?
סיבה רביעית, ואולי המנחמת מכולם, אביטל בקרמן, המלאך השלישי משלושה שבורא עולם שלח אלי (לצד המטפל שלי והאקסית) קראה והרגישה בפוטנציאל שלו. אך לא משום כך התרגשותי: אביטל מכירה את הפרויקט מראשית דרכו, משלב התקציר, ובשנים שבאו מרגע שקיבלתי מענק פיתוח, הייתה שם עבורי, מכילה וסבלנית לנוירוטיות שלי. כך שזכיתי לסגור איתה מעגל, ומה יכולתי לבקש יותר כשזכיתי
לאישורה באשר לשליטתי בקראפט (המילה האהובה עלי באנגלית) כלומר, מלאכת כתיבת הסיפור, וזה – שווה לי הכל.

הבדידות היא מהאתגרים הבולטים שאדם החי בין ארבע קירות נאלץ להתמודד מולם, אך כל זמן שיש לי הדרך לבטא אותה –  אני יכול לה.

את זה כתבתי לפני שנים בסופו של פוסט מהנלהבים שכתבתי אי פעם. הפוסט נכתב כדי "לחגוג" עם חבריי האוהבים את הצלחתי במציאת פתרון הקלדה, שהרי מי שמכיר אותי יודע כי המילים שלי הן ידיים ורגליים הלוקחות אותי רחוק ונוגעות עמוק עוד יותר מכך. הצורך בפתרון הגיע כשהתחלתי להבחין כי ההקלדה הופכת עבורי קשה יותר ויותר.

כבר שנים שאינני מקליד במקלדת המוכרת לכולנו ולי היטב מהשנים היפות שלי, שנים שבהן הקלדתי במהירות שהשאלה המתבקשת הייתה איפה הנכות.את היכולת הזאת איבדתי בהדרגה בשנות ה-30 המוקדמות לחיי, עד כדי כך שהמקלדת הפיזית הפכה לפריט השלמה לסט הממוחשב.

כמו כל שלב בחיי שבו איבדתי יכולת לבצע פעולה שאך אתמול ביצעתי, לא התעכבתי על כך יותר מיממה וחצי עד שהתחלתי לחפש פתרון מותאם. אני סבור שזהו מן ההכרח להקדיש זמן לכאוב את אובדן היכולת, להתעצבן, לקלל ולבסוף להיכנס לתוך עצמנו, שכן התהליך הזה הוא חלק בלתי נפרד מחיפוש הפתרון עצמו, ולא הייתי ממליץ לדלג עליו ובלבד שאנו לא שוקעים; לשקוע היא אינה תוכנית עבודה.

משזנחתי את המקלדת הפיזית הקלדתי מתבצעת באמצעות מקלדת וירטואלית. בחיוך נוסטלגי אני נזכר שבהפסקת הלימודים באוניברסיטת חיפה (למדתי בלימודי חוץ והמשך עריכה לשונית), אחד החברים שאל אותי כיצד אני מקליד. לפני שהשבתי לו מתחתי חיוך כמו ואני מסתיר סוד, ידע, תופעה שרק אני יודע על אודותיה.
הדרכתי אותו לפתוח יישומון שנקרא מקלדת וירטואלית הנמצא בכל מחשב ובכל מערכת הפעלה, והסברתי לו ולמורה שלי, שההקלדה מתבצעת כך שעוברים עם סמן העכבר אות-אות, שורה-שורה.

כל מי שראה אותי מקליד כך לא יכול היה שלא להשתאות נוכח מהירות ההקלדה, שבה העברתי את סמן העכבר על האותיות, כותב. תנסו אתם ותאמינו לי שהקלדה זו דורשת מיומנות. עם הזמן רכשתי גרסאות מתקדמות יותר של מקלדות וירטואליות, והתאמתי אותן לצרכי כמו והתאמתי סביבת עבודה.

שנים קדימה למציאת פיתרון זה אני עדיין מקליד כך, אך הקושי כבר החל לתת אותותיו והמחשבות הפוך מהירות יותר ממה שאני מסוגל להקליד. רשומות ארוכות כדוגמת זו שאתם קוראים כעת לקחו לי את היומיים להשלמתן, ויש שהייתי מאבד את הריכוז ואף מלכתחילה נמנע מלגשת לרשומות ארוכות.

 

הקלדה קולית היא שיטת הקלדה הקיימת כמה שנים, ואף שהקלדה זו מהירה, נוכחתי לגלות שחסרונותיה עולות על יתרונותיה:
ראשית, אני תמיד נזכר במשפט חכם שאבי המנוח אמר לי: "ילד, כל עוד אתה מסוגל לעשות פעולה תעשה אותה, כי יבוא יום וכשאתה תרצה לא תהיה מסוגל".
אני יכול לגלות לכם שיש פעולות שאני כבר לא מסוגל לעשות, ולא השכלתי לנצל את השנים שיכולתי, והיום ההחמצה והרטה מופיעות לי בחלומות.

שנית, הקלדה קולית כמוה לדבר אל משיבון. אתם ודאי זוכרים את התקופה, לפני הטלפונים החכמים, שהתקשרנו אל חבר או חברה והיינו נופלים על משיבון ופתאום הפכנו מגמגמים.

שלישית, והעיקרית מכל, בהקלדה רגילה (באמצעות מקלדת וירטואלית) יכולתי לראות את מחשבותיי, פוסעות יד ביד עם המילים, לא תמיד אל יעד ידוע, ובתוך השקט הזה הייתי מסוגל להוציא תחת ידי מכתב עמוק יותר ממה שהקלדה קולית הייתה מוציאה לי.
בנוסף לכך שהדיבור שלי הוא לא הדבר הברור שאי פעם שמעתם, ובסוף ההקלדה עליי לבצע לא מעט תיקוני שגיאות הקלדה.

כשאני מביט על כך לעומק, ובשקלול היתרונות והחסרונות, אני מבין שעליי לדבוק בהקלדה הרגילה והפיזית, כי על אף הקושי והכתיבה הנגררת, בהקלדת זו אני יכול להביט אל תוך עצמי, שם, אל המקום שבו יושבת הבדידות, לכתוב עליה וארח לה לחברה.