אינני רוצה להמשיך את החיים האלה, אינני רוצה להוסיף לחיות. איני יכול עוד עם הכאבים, הבדידות, התלות באחרים, סיוטי הלילה והעובדה שבניגוד לכל תכניותיי עודני, בגיל 43, מתגורר עם אמי.
אבל אני כלוא בגופי ולא יכול לממש רצוני למות, כך שאין כל דרך לממש את כמיהתי לסיים את החיים; לא באופן אקטיבי ולא בהמתת חסד שלא יאשרו לי, ועל אלוהים אינני יכול לסמוך שיקשיב לתפילתי שייתן לי למות בשנתי.
כבר אינני יכול להיתלות ברגעים קטנים של חסד, שבהם אני זוכה להתערבות חיובית של השגחה עליונה שלעתים מסיטה את הספינה למים רגועים יותר. השפעתה של רגעי החסד האלה מתקצרת יותר ויותר.
החגים שבפתח כמוהם כחומצה על תחושת הקבס והמיאוס שלי בחיים, ולעזאזל יום הכיפורים שבדרך. קיבינימט אתך בורא עולם, איזה משחק סדיטסטי ואכזר אתה משחק בי ואתי? ניצחת, באמת שניצחת: הפכת את האיש החזק שהייתי לאבק אדם. פשוט תגאל אותי מסבלי והמת אותי.
אני כבר לא יכול להתנצל על כך בפני עצמי. די לחוש מבוכה מעצם רצוני להשתחרר מהסיוט הזה, מחיי. אם קיים חשבון נפש שעליי לערוך עם עצמי הוא אך ורק שלא ידעתי לנצל הזדמנויות שנקרו בדרכי, הזדמנויות שלא תשובנה.
לא על רצוני שהסבל יסתיים, כי לכאביי הפיזיים אין מזור. לתמורות שעברו גופי עד שאינני יכול לאכול, להינות מהטבע ולהרשות לעצמי להכיר בת זוג – אין מזור, אין דרך חזרה.
אני איש זר שכבר לא מזהה חייו, לא יכול להמשיך אותם ולא רוצה בהם.