בשבועות האחרונים אני חווה סיוטי לילה שהחוט המקשר ביניהם הוא כאב על אובדן יכולות שהיו לי עד לפני שנים מעטות.
האמת היא שאינני יודע אם סיוטי לילה היא הגדרה נכונה, שכן אינני מתעורר בבהלה, אפילו לא במסגרת היכולת של גוף משותק, שזה פחות או יותר – פקיחת עיניים לרווחה באבחה.
מצד שני, אני מתקשה לחזור לישון ותמיד חלומות כאלה מלווים אותי לאורכו של היום, השפעתם לא נעלמת כהתפוגגות העייפות שאיתה מתעוררים מדי בוקר, והשפעתם אינה מתחלפת בחוויות שהיום מזמן – חיוביות או שליליות, ודאי לא עבור איש החי בין ארבעת קירותיו.
אז אולי בכל זאת אפשר לראותם כסיוטי לילה? ובכן, אלה מתארים בהמחשה אותי יושב בנינוחות על כיסא הגלגלים שלי, מה שהיום אפשרות זו היא בגדר חלום (סליחה על משחק המילים).
יש שאהבתי חלומות כאלה. הייתי רואה בהם זיכרון נוסטלגי, כשהחלום לא בהכרח התמקד בי, אלא במפגש רומנטי עם אישה שאת זהותה לא הכרתי, או כשלרגע ניתנה לי ההזדמנות לנגן עוד פעם אחת על הקלידים שאני כה מתגעגע אליהם, ואם נגינתי הייתה מול אישה – מה טוב. לחלומות אלו הייתי מתעורר בפנים מחויכות ובלב נינוח ומאוורר.
המכבידים עליי את היום אלו החלומות שלתוכם אני ממרר בבכי על אובדן היכולת שלי לשבת כתמול-שלשום; אובדן היכולת לבלוע מזון מוצק או ליישר צווארי.
כולנו חולמים – בשנתנו או בהקיץ – על מי ומה שהיינו. דומה הדבר שאנו, כולנו, מביטים במראה ומנתחים קמט שאנו מגלים או מרחק חדש מקו הצח עד למרפצים. חלומות הם מראה גרפית ביותר לנפש שלנו.
יבוא יום ואתה תצטער, נהג להפחיד אותי אבי כשלא התחשק לי להתעמל, לאכול, ליישר צווארי.
כן אבא, הבכי בחלומותיי מאשרים נבואתך כי יבוא יום ואצטער שלא היקפדתי על שגרת העשייה, ובמו החלטותיי וכניעתי למכאובי הנפש חירבתי גופי. רק בבקשה – עוף לי מהחלומות, מכולם.
סיוטי הלילה שלי מעמתים אותי עם פחדיי, משקעיי עם אבי המנוח ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, וכן להתנוונות גופי.
קללתם של החלומות היא ברורה. לצדה קמה לה ברכה שתחת השפעת החלומות אני מתכנס בעצמי, בעומק שאינני מציח לצלול בשגרת שמחה ואופטימיות, ומצליח להוציא את הכנות והחדות שבמילותיי; קללת סיוטי הלילה שלי מניבה ברכה לכתיבתי

תחילתו וסגירתו של היום טובים אליי, הצ’ופר שלי על סוף שבוע, שהתחיל ביום חמישי, נוראי.

בשלושת הימים הללו הספקתי לריב עם אמי, ריב שהתחיל באי הבנה איומה, תגובה חפוזה מצדי, התנעה מצדה והגעה מאפס למאה בכלום זמן ומילים עפו לכל עבר כמו בליסטראות, עד להחלטה ילדותית מצדי לצאת מהוואצאפ המשפחתי, שממילא לא לקחתי בו חלק. אהבתי לאחיי ולאמי אינה מוטלת בספק, אולם שנים שאינני מרגיש שייך. נובע הדבר ממשקעי עבר ביני לבין אחותי, ביני לבין אמי, ואילו אחי התאום גם כך אינו מתערבב, וכן מהשינוי שחל בי; סבלנותי לא כשהייתה.
כעת המצב ביני לבין אמי הוא כזה שרק הכרח מביא אותנו להחליף מילה. הנורא הוא התלות שלי בה כשעולה הצורך בעזרה שאינה יכולה להתבצע בכוחות עצמי. לא, חלילה אל תטעו, היא לרגע לא מנצלת עלינותה הפיזית עליי: בגשמי זעם האלוהים, שרב אפוקליפטי ומלחמה המשתוללת בחוץ היא תעשה עבורי את הסידורים הנחוצים. התחושה הבלתי נסבלת להיעזר באדם שאך לפני ימים מספר מלחמת עולם עברה עלינו, היא-היא הקשה לי מכל; מה הייתי עושה ללא המטפל שלי שאתי כבר 15 שנה ובת הזוג שלי לשעבר, הנפש התאומה שלי? מה?

בתחילתו של הבוקר סגרתי את הפרטים האחרונים עבור המטפל שלי למציאת דירה חדשה. כמו בפרוצדורות רבות שעשיתי עבורו, גם זו לא עברה חלק. שלא באשמתי יש לי חלק בכך: החרדות שלי מביאים אותי לטרחן ולטחון עד דק את הנושא שמאחוריו פחדים לא הגיוניים, כמו אלה שמביאים אותי לחשוב שמתווכת הדירות תעביר את תעודת הזהות שלי לגורם צד שלישי בעבור בצע כסף, ושהיא ביקשה למלא את שם המוטב בהמחאות בעצמה בהכרח מתוך כוונה לסחור בהן. הסתובבתי סביב מחשבותי כל סוף השבוע, עד שמאהש, המטפל שלי, איבד סבלנותו והודיע כי אינו מעוניין בהמחאות שלי, ואז זה הכה בי: סחטתי סבלנותו עד הקצה סביב חששות לא בהכרח מבוססות, כי זה מה שנצרב בי מהוריי, משניהם – ראשית תחשוד ואז תשמע; לבטח הצד השני זומם כנגדך משהו. לא ניתנו לי הכלים לדעת מה כן יכול להעלות חשד כדי להישמר, ומה תמים. רק במרוצת השנים האחרונות לימדתי עצמי מתי להישמר מצרה ומתי לא לחשוד בכשרים. זה מצריך רמת אינטליגנציה רגשית גבוהה, שאני חש מספיק בטוח ונינוח לציין שיש לי.

ברגע האחרון הצלחתי לשכנעו שהטרחנות שלי סביב נושא מסוים, כל נושא, היא תולדה של טרחנות מצד אמי האהובה בשנים של שיחות, שנים של מגורים משותפים.
הבוקר שוחחתי עם מתווכת הדירות וקיבלתי את המענים הנחוצים לי, ואמי מילאה עבורי את ההמחאות; לו רק הייתי ממתין עם לולאה אינסופית של מחשבות עד לשיחת הטלפון הנעימה, היה נחסך ממני סוף שבוע מחורבן.

עוד הבוקר כתבתי מכתב נוסף לדידי, שבו תיארתי לה את ליל התשוקה שהעברתי איתה בליל אמש עד השעות הקטנות של הלילה . לצד זאת שתגובתה הייתה לי נעימה, ברור לי כי מילותיי יישארו רק בדמיוני.

עוד הספקתי הבוקר לקבל צפירת הרגעה מחברתי אביטל שאנחנו בסדר, שהיא אינה כועסת עלי, כי לא נתתי לה סיבה לכעוס עליי, זהו רק ראשי הנודניק שחושב יותר מדי. ואז, כשמגיעה צפירת ההרגעה, המתמודדים עם חרדות "זוכים לאפס" את תחושת האשם הלא מבוססת ולהתחיל עם עצמנו מחדש, שזה אומר בעיקר להשתדל לא להיכנס לפינה שתחזיר אותנו לתחושת אשם שמא עשינו או אמרנו דבר מה שהכעיס אותה או אותו, שזה אומר, פחות או יותר – לתפוס מרחק.

בחלקו השני של היום, משעה שש עד שמונה, התקדמתי עוד צעד בפרויקט תלת ממד שנשבעתי לעצמי כי הפעם אסיים אותו.

היומיים האחרונים שעברו עלי כה נבדלים האחד מהבא אחריו שהדבר היחיד שאפשר לחבר ביניהם הוא עצם קיומי נושם ושוכב באותה חלקת האלוהים הקטנה שלי, ויש שגם אני לא כשהייתי אך לפני יום ולעתים השוני גדול עוד יותר בין היותי בשעות הבוקר לבין זה שייכנס לשעות הערב.

אתמול שנתי נשברה כחצי שעה לפני השעה הקבועה, ודי בכך לחרב לי את הבוקר ולהוציא מתוכי הגרסה הזומבית-הפרעת קשב וריכוז שלי. הכל עשיתי באטיות ובלאות: כתבתי, עבדתי ובקושי הצלחתי לקרוא מילה.

בשעה טובה סגרתי את הפינה ומאהש חתם על חוזה, ובעוד חודש ייכנס לדירתו החדשה. בשובו הודה לי מספר פעמים על עזרתי. בכל זאת, אינני מכיר הרבה שיסכימו לתת המחאות למטפל הסיעודי. אני סומך עליו וכל כך אוהב אותו. כשהוא נאלץ ללכת לקופת חולים או, כמו במקרה הנוכחי, לסגור דירה, אני מרגיש כמו הורה שילדו נמצא שם, בעולם הגדול, וזקוק לעזרתי והגנתי. במידה רבה כך הוא הדבר, בדיוק כשם שהוא לצדי בכל טיפת משאב שיש לו כשאני נאלץ להתאשפז או במציאת מטפל חלופי עבורי כשהוא יוצא לחופשתו; עד ליום האחרון שלנו יחד כמטפל ומטופל – נהיה שם האחד בשביל השני.

אם שעות התאפיינו בלאות ועייפות בלתי נסבלת, הרי שבערב ידעתי קשת רחבה של רגשות.

הפסקת האש המסתמנת הכניסה בי את הפחד שמא במהלך מטח הסיום רקטה אחת תעלה מעט גבוה יותר, תחמוק מהמיירט הציוני ותנחת מטירת כרמל. חרדה כזו לא ידעתי במשך המלחמה כולה. אינני חושש על חיי, אלא על אלו של אמי. אינני רוצה תיצרב בנפשי צווחת האימה שלה, כשקירות הבית יקרסו עלינו. את הצרחה הזאת, שמגיעה מעומק בטנה, שמעתי עוד כשהייתי ילד בשנים שאבי המנוח הטיל עליה אימתו, ויש שהצרחה מתפרצת לי לעתים בבסיוטים. וגם יש את העניין שאם ייחרב ביתי, אין לי פיתרון, שכן אנשים עם מוגבלויות, נכים ונכות, אינם יכולים להיות אלא בסביבה הטבעית שלהם.

את הערב סגרתי בחיוך כי נדמה שמצאתי הדרך שתאפשר לי לחזור ועבוד זמן רב מול המחשב, כמעט, כמעט, כמו בשנותיי היפות, ואפילו בבוקר זה, שמחה זו לא הייתה מוקדמת, כפי שקורה לרבים מאתנו – המתונים והצועקים ‘יש’ לפני הגול. הבוקר המשיך את ההצלחה הפיזית של אתמול, ואפילו גל הקור לא עצר אותי מלכתוב ולעבוד.

סוף סוף חוות הדעת לתסריט שכתבתי "הזר שבמראה" (ולא קיבל תמיכה) הגיעו. חוות דעת די מפרגנות, כשכובד המשקל של שמחתי מונח בידיעה שאביטל בקרמן ראתה שליטתי במלאכת כתיבת הסיפור. מה אני צריך יותר מזה, מה.

אני מסיים את היום בחיוך וברוגע, ובעוד שעות ספורות הכרזה על הפסקת אש.