בשבועות האחרונים אני חווה סיוטי לילה שהחוט המקשר ביניהם הוא כאב על אובדן יכולות שהיו לי עד לפני שנים מעטות.
האמת היא שאינני יודע אם סיוטי לילה היא הגדרה נכונה, שכן אינני מתעורר בבהלה, אפילו לא במסגרת היכולת של גוף משותק, שזה פחות או יותר – פקיחת עיניים לרווחה באבחה.
מצד שני, אני מתקשה לחזור לישון ותמיד חלומות כאלה מלווים אותי לאורכו של היום, השפעתם לא נעלמת כהתפוגגות העייפות שאיתה מתעוררים מדי בוקר, והשפעתם אינה מתחלפת בחוויות שהיום מזמן – חיוביות או שליליות, ודאי לא עבור איש החי בין ארבעת קירותיו.
אז אולי בכל זאת אפשר לראותם כסיוטי לילה? ובכן, אלה מתארים בהמחשה אותי יושב בנינוחות על כיסא הגלגלים שלי, מה שהיום אפשרות זו היא בגדר חלום (סליחה על משחק המילים).
יש שאהבתי חלומות כאלה. הייתי רואה בהם זיכרון נוסטלגי, כשהחלום לא בהכרח התמקד בי, אלא במפגש רומנטי עם אישה שאת זהותה לא הכרתי, או כשלרגע ניתנה לי ההזדמנות לנגן עוד פעם אחת על הקלידים שאני כה מתגעגע אליהם, ואם נגינתי הייתה מול אישה – מה טוב. לחלומות אלו הייתי מתעורר בפנים מחויכות ובלב נינוח ומאוורר.
המכבידים עליי את היום אלו החלומות שלתוכם אני ממרר בבכי על אובדן היכולת שלי לשבת כתמול-שלשום; אובדן היכולת לבלוע מזון מוצק או ליישר צווארי.
כולנו חולמים – בשנתנו או בהקיץ – על מי ומה שהיינו. דומה הדבר שאנו, כולנו, מביטים במראה ומנתחים קמט שאנו מגלים או מרחק חדש מקו הצח עד למרפצים. חלומות הם מראה גרפית ביותר לנפש שלנו.
יבוא יום ואתה תצטער, נהג להפחיד אותי אבי כשלא התחשק לי להתעמל, לאכול, ליישר צווארי.
כן אבא, הבכי בחלומותיי מאשרים נבואתך כי יבוא יום ואצטער שלא היקפדתי על שגרת העשייה, ובמו החלטותיי וכניעתי למכאובי הנפש חירבתי גופי. רק בבקשה – עוף לי מהחלומות, מכולם.
סיוטי הלילה שלי מעמתים אותי עם פחדיי, משקעיי עם אבי המנוח ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, וכן להתנוונות גופי.
קללתם של החלומות היא ברורה. לצדה קמה לה ברכה שתחת השפעת החלומות אני מתכנס בעצמי, בעומק שאינני מציח לצלול בשגרת שמחה ואופטימיות, ומצליח להוציא את הכנות והחדות שבמילותיי; קללת סיוטי הלילה שלי מניבה ברכה לכתיבתי